איך נמנע מעצמנו לשוב לאטימות ולשנאה שקדמו למלחמה?

התקופה שקדמה למשבר ה־7.10 הייתה אולי תקופת הפילוג המשמעותי יותר בתולדות המדינה. היא התאפיינה בקיטוב הולך וגובר, בהקצנה של עמדות, בהתחזקות הקצוות, ובהיחלשותם של המתונים. היא התאפיינה בקקופוניה ובשיח חרשים, מפני שקיטוב מונע כל הקשבה ואפשרות לשיח, ומוביל להקשחת עמדות ולאגו מוגבר. האגו המוגבר מזין את הקיטוב עוד יותר, וכך נוצרת לולאה אינסופית שהולך וגוברת ומתלפפת סביבנו ומאיימת לחנוק אותנו.

אולם הלולאה הזו נחתכה בבת אחת. הכול השתנה בוקר אחד. הטרגדיה שהתרחשה בשבת השחורה ובימים שאחריה, יצרה לכידות לאומית שלא נראתה כאן שנים. היא יצרה התגייסות המונית ומטרה משותפת, וסולידריות מול סכנה כלפי עצמי וכלפי אחרים. אך מלבד הלכידות והסולידריות היא הובילה לדבר נוסף. אצל רבים נוצר שבר פנימי. האגו נשבר. העמדות הקשוחות התערערו. רבים התפכחו. הקונספציות קרסו. כל מחנה או קבוצה בעם נדרשו לחשבון נפש משלהם. נוצרה פה פתיחות נדירה ונכונות להקשיב למי שהתרגלנו להתעלם מהם. נוצרה כאן, במילה אחת – ענווה.

ככל שאנו מתרחקים מאותה טראומה מטלטלת, שבות מחלוקות העבר לצוף על פני השטח. אין בכך כל רע מצד עצמו, אולם החזרה לאי ההסכמות הישנות מלווה באותה פלגנות, שנאה וארסיות, שליוו אותן בעבר. יש נטייה לשוב אל הדפוסים הישנים של הפילוג והקיטוב. העמדות המעורערות שבות להתקשח, האוזניים הכרויות שבות להיות אטומות. האתגר הגדול שעומד מול השיח הישראלי הוא כיצד לשמר את השברים, הסדקים, הענווה והספקנות העצמית, שנולדו בתקופת המשבר, ולא לשוב אל אותה אטימות, זחיחות ושכנוע עצמי אטום.

בתורה ישנן מצוות רבות על הזכירה. לזכור את יציאת מצרים, לזכור את מעשה מרים, לזכור את חטא העגל, ועוד. פירושה של הזכירה אף פעם אינו רק עניין של אחסון עובדות במוח. לא רק עניין של ציון על מה שהיה בעבר. הזכירה פירושה להחיות את העבר, כי בזכות מה שהיה שם התגלו תובנות חדשות. את שעבוד מצרים חשוב לזכור, כי הרגשת הגרות שהרגשנו שם גרמה לנו לחוש אמפתיה לגרים. את מעשה מרים, שקיבלה צרעת כי דיברה לשון הרע נגד משה, עלינו לזכור, כדי לשמור על טהרת הדיבור שלנו. וכך כל זכירה וזכירה מחייה את העבר על מנת להביא את התובנות שהוא גילה לנו אל תוך ההווה. זכירה של אירוע נובעת מההבנה שקרה כאן משהו שאחריו אי אפשר להמשיך כרגיל.

עתה עלינו לזכור את אשר עשה לנו החמאס. לזכור את אותה אחדות שנוצרה. לזכור מי האויב האמיתי. לזכור מה פירושה של ענווה. מה שקרה באופן טבעי בתקופת משבר, צריך להתבצע בצורה אקטיבית בימים כתיקנם. מה שנבע מכורח המציאות בימי מלחמה, צריך להיעשות מתוך חירות בימי שלום. הטלטלה של המשבר הורתה לנו את הכיוון, ווכעת עלינו לצעוד בדרך הזו. אבל איך נעשה את זה?

שורש הפילוג טמון בנטייה האנושית להפוך "יריב" ל"אויב", "בר פלוגתא" ל"שונא". לא בכדי אנשים רבים השתמשו במילה "התפכחות" בעקבות המשבר, כמו אדם שתוי השב לשפיותו. השנאה, כמו השתייה, היא משכרת, מענגת וממכרת, וקשה להיגמל ממנה. והיא גם זו שגורמת לניפוח המחלוקת לממדים מפלצתיים.

כשאדם רב עם מי שהוא אוהב, הוא ינסה למזער את המחלוקת. כיוון שמדובר באדם שבאופן בסיסי אין שום רצון לחלוק עליו, המחלוקת תתמקד בנקודה האמיתית של האי הסכמה. אולם אם אדם רב עם אדם שבאופן בסיסי הוא לא אוהב, אז האי הסכמה תהיה רק תירוץ להגביר דרכו את המריבה. רק אמתלה שבשמה יוצאים למלחמה.

השיח הישראלי החדש הוא פרויקט שצריך להיבנות על יסודות אחרים לחלוטין מכל מה שקדם לו. שיח של אנשים מפוכחים, שנגמלו מאשליות שנגרמו בעקבות שנאה ממכרת. שיח פתוח לכל מי שמגיע פתוח. שיח שמכיר באחווה הבסיסית בין כל מי שחי כאן. שיח שיושב על השבר שנפער בשביעי לאוקטובר. שמשמר את הענווה העמוקה שעלתה מתוך השבר הזה. מי שרוצה להצטרף לפרויקט הזה, צריך תמיד לשאול את עצמו את השאלות הבאות:

יש מצב שאני טועה בעמדות שלי, ומתעקש עליהן רק מתוך אגו?

יש מצב שהדמות שיש לי בראש לגביך, היא לא באמת מי שאתה?

מי האויב האמיתי שלי, ומי רק יריב שיש לי מחלוקת אתו?

מי יעמוד לצדי במלחמה הבאה, כשנזדקק שוב לסולידריות והתגייסות?

האם אני מקדם אחדות או פילוג בדברים שאני כותב?

האם אני מוציא עליך כעס שאגור בתוכי, ובכלל לא קשור אליך?

האם אני מכבד את זכר הנופלים במה שאמרתי עכשיו?