מורן, אותה ילדה המסודרת מהיסודי, הייתה זקוקה לחברה בדיוק כמוני. היא אמנם זו שתמיד היה לה את כל החומר מסודר במחברת, אבל אני זו שהפכתי את הלמידה שלנו למבחן למחזמר צבעוני ומעניין, כך שזכרנו היטב את החומר והצלחנו במבחן
״עכשיו, שימי בסוף המשפטים הללו סימן שאלה״, היא ביקשה ממני. ״האם באמת כל הדברים הטובים תמיד נגמרים מתישהו? האם אין שום גבר איכותי ופנוי בעולם?״
אני זוכרת את עצמי מזיעה, עייפה וכאובה בשעה 22:00 בלילה, אחרי שסיימתי להדריך ארבעה ולפעמים חמישה אימונים ברצף, מדדה לעבר המטאטא ומתפללת בליבי שינחת בסטודיו איזה מלאך שינקה במקומי. זה אף פעם לא קרה
אחרי שילדתי את בתי השנייה, מצאתי את עצמי יוצאת מהבית עם פיג׳מה ושיער פזור, לפעמים גם עם איזו בננה מעוכה על החולצה. אחרי הכל, למה צריך לעשות כזה עניין מבגדים? בתוך תוכי אני אדם מכבד ומכובד. זה מספיק, לא?
אחרי שנולדה בתי השנייה, הדר, היה לי קצת קשה להתחבר לטוב בחיי. מה היהדות מלמדת אותנו על תקופות מאתגרות ואיך מנצלים אותן כדי לגדול ולהצליח להכיל עוד אור ושפע בחיינו?
״למה?״ זו השאלה ששאלתי הכי הרבה במסע חיפוש הזוגיות הארוך שלי. אבל ימימה ז"ל לימדה אותנו שלא להתעכב על השאלות הללו, אלא לפתח את כוח ה'גם וגם'
לפני כמה ימים ראיתי סרטון של בחורה רווקה שאומרת שכל הסיסמאות הקוראות לאחדות ול"ביחד", מאוד מעציבות אותה. היא הרי לבד! ולא, להגיד לה "את אף פעם לא לבד" ממש לא יעזור. אז מה כן?
לפעמים נראה שאין סוף למריבות בתוך העם שלנו. אבל אם נבין על מה ולמה אנחנו רבים, מתלהמים ומתפלגים, נצליח דווקא משם להשיג ניצחון של האור על החושך
כדי לצאת ממצרים צריך להודות שאנחנו במצרים. כדי לצאת אל האור צריך להודות שאנחנו בחושך. כדי לרכוש כלים להתמודד צריך קודם כל להודות שחסרים לי כלים. כדי להסכים לייצר תמונה אידאלית לחיינו ולעם שלנו, אנחנו צריכים להודות שכרגע אנחנו לא שם
העומס לא מאפשר לנו לפעול עם חיבור לכוונות הטובות שלנו. העומס לא מאפשר לנו לראות את הכוונות הטובות של האחר. העומס משקר לנו שאם נכאיב לאחרים יכאב לנו פחות, ושהפתרון לקושי והכאב שלנו נמצא אצל האחר. אז איך מפסיקים להקשיב לעומס?
