חטופים

הסברתי לו שאלו אנשים שגרים בישראל, בארץ שלנו, שאנשים רעים באו ולקחו אותם מהבית שלהם והם מחביאים אותם בעזה. הוא יודע מה זה עזה. זה המקום שהדוד החייל שלו נמצא בו כל הזמן

השמחה שלי אף פעם לא שלמה מאז ה-7.10. בכל פעם שיש לי הזדמנות גדולה לשמוח, אני מרגישה את החיוך מתחיל להתלבש על פניי כשבמקביל מתגבר גם החנק בגרון שלי

כשישה-שבעה מעגלי שיח, שבכל אחד מהם יושבים ועומדים לפחות מאה איש, התאספו סביב קרובי החטופים, כל אחד וסיפורו. זה משמיע הקלטה ואחר מראה תמונות של יקיריו החטופים. אלו עומדים וסוקרים את השומעים, ויש מי שמרכין ראשו ומתקשה לדבר בשטף

כל האנשים שעמדו שם יחד כדי ללוות אותם, לא יצאו כמחאה מסוג זה או מסוג אחר. הם יצאו לשם כי הם הרגישו אחווה – אחווה פשוטה עם אנשים שהם מעולם לא הכירו ולא פגשו, אחווה רק כי אנו עם אחד עם היסטוריה משותפת וייעוד משותף. אנו אחים, וכואב לנו כשאויבים חוטפים את ילדינו והורגים בהם

אחד הדברים הנוראים בימים אלה, שגורם לכל כך הרבה פירוד בינינו, הוא שאיבדנו את היכולת לשים סימני שאלה. כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים הכל. איך יתכן שלאלה אין שום ספק, ולאלה אין שום ספק?

נועה ארגמני, אלמוג מאיר, שלומי זיו ואנדריי קוזלוב חולצו מהשבי, ועם ישראל השתולל משמחה. עם כל חטוף שחוזר גם חתיכה מליבנו נמלטת מעזה, מודה על ההצלה ונזכרת שהחיים הם לא דבר מובן מאליו

בניגוד לסרט הצהוב שמקורו בארה״ב, הכסא הריק הוא סמל יהודי מובהק. השורשים שלו לוקחים אותנו אחורה בזמן, לימים בהם הוא שימש כנר של תקווה בחשיכה המתגברת של ייאוש לאומ

האם יש קושי מוסרי בסיכון חיי חייל צעיר כדי להציל חטוף מבוגר? ומה לגבי חטוף צעיר יותר? השכל האנושי אינו מסוגל לקבוע סדר עדיפויות חד משמעי בעניין חיי אדם, והיהדות מנחה אותנו לא להיכנס כלל למערכת שיקולים כזו

דדי סוויסה לא ישכח את הרגע שבו ראה לראשונה את מיצב שולחנות השבת הערוכים לחטופים. "הרגשתי שכל מי שמביט בכיסא ריק, רואה את הילד הפרטי שלו". הרעיון שהגה הפך לוויראלי בכל העולם, אבל מבחינתו, רק ביום שבו ניתן יהיה לפרק הכל, הוא יהיה מאושר

יש כאלו שבטוחים שהדרך לאושר עוברת דרך דירה חדשה ואוניברסיטה יוקרתית. כדאי לנו לא לפספס את אחד השיעורים החשובים על פרופורציות בחיים, שמעניקים לנו החטופים