שאלה:

 קודם הגיע ההלם, עם השמועות על רצח החטופים, אחר כך זה התחלף אצלי בכעס, בזעם של ממש. מה עושים? הכל מתפרק! ואצלנו בעבודה- מלחמת עולם, ימין ושמאל. החלטתי לא ללכת היום לעבודה. אבל מה אעשה מחר?

תשובה:

רוצה לקרוא ראיון מעניין עם גלעד שליט, עם שאלות לרגשותיו בימים אלו? אני לא רוצה שיתקיים בכלל ראיון כזה! למה? כי צריך להכיר בכך שיש דברים שגדולים על נפש האדם, שהיא לא צריכה לנסות להתמודד איתם.

קבוצת אנשים התחבאה מפני הפורעים. ביניהם הייתה אמא לתינוק. הם היו צריכים לשמור על שקט מוחלט. התינוק בכה, והאמא לא הצליחה להרגיעו. אחד המתחבאים הציע לחנוק את התינוק למוות, עם כל הזעזוע שבדבר, כדי להציל את המתחבאים הרבים. רבים מול יחיד. מאידך, רציחה בידיים של אחד, מול רבים שנמצאים אמנם בסכנה ברורה, אבל לא לגמרי וודאית. מה היינו אנחנו משיבים לשאלה מזעזעת זו, כשהייתה אותנטית ולגמרי לא היפותטית? לצערנו, שאלות מהסוג הזה היו שאלות יום-יומיות בעם ישראל לדורותיו.

הרב צבי הירש מייזלש, פוסק הלכה ששרד את השואה, פרסם לאחריה ספר, ובו שאלות מעשיות שהוא נשאל בגטאות ובמחנות הריכוז. אחת מהשאלות המופיעות שם נשאלה בשעת ערב, על ידי אמא, שהצטוותה להודיע לגסטפו, עד מחר בבוקר, מי משני ילדיה יעלה לטרנספורט, ומי יישאר איתה. על אחת השאלות הוא כותב: "ואני בשמעי השאלה...רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות. והשבתי לו: ידידי יקירי, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו במצב כזה? הלא גם בזמן שבית המת המקדש היה קיים, הייתה שאלה כזו, שהיא בדיני נפשות, עולה על שולחן הסנהדרין (=בית הדין העליון, בהרכב 71 חכמים), ואני כאן באושוויץ, בלי שום ספר להלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי ישוב הדעת מרוב התלאות והצרות..."  הוא, הפוסק, שאמור לחתוך, להכריע, לתת תשובה ברורה לשואליו, אומר לפעמים על דיני נפשות: 'אני לא יודע מה לענות'.

אחד הדברים הנוראים בימים אלה, שגורם לכל כך הרבה פירוד בינינו, הוא שאיבדנו את היכולת לשים סימני שאלה. כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים הכל. איך יתכן שיש כל כך הרבה אנשים, ולא חשוב מאיזה צד פוליטי, שיודעים בכזאת וודאות מה נכון לעשות בדיני הנפשות הקשים ביותר? איך יתכן שלאלה אין שום ספק, ולאלה אין שום ספק? האם איבדנו את היכולת ההיסטורית שלנו לחשוב חשיבה מורכבת? ספרים רבים נכתבו לאורך כל הדורות, כולל בימינו, שעוסקים בשאלות המוסריות הכי קשות שקיימות בחיי אדם, והלימוד הכי גדול מספרים אלו עבורנו הוא לשים סימני שאלה, להכיר במורכבות השאלות. חכמת היהדות היא הדבר הכי הפוך מקמפיין. מסע פרסומי חייב להיות מאד חד משמעי, קצר, קליט, שולל לחלוטין אפשרות לחשיבה אחרת. אבל הגמרא שלנו, וכל מה שנכתב ונאמר לפניה ולאחריה, פותחת שאלות יותר מאשר סוגרת אותן, מכריחה אותך לראות את המורכבות. לכל אמירה יש "איפכא מסתברא" (=צד של סברה הפוכה לגמרי), וצריך להתמודד גם איתה. זו יהדות!

חיזוק זהותנו היהודית בימים אלו היא ה"חזרה בשאלה", החזרה לחשיבה היהודית, השואלת בלי הרף. יש לנו משימה לאומית, שתציל אותנו מקריסה חברתית פנימית, והיא – לשוב ולשאול, לדחות את סימני הקריאה מכל צד שהוא ולהחליפם בסימני שאלה. כמוזיקאי אגדיר את זה גם בשפת דיבור: בסוף המשפט יש כמה תווים עולים, גבוהים מקודמיהם... אפשר גם להוסיף "אולי", "יתכן", או בלשון חכמינו: "לפי עניות דעתי". נכון שצריך בסוף להגיע להכרעה, אבל היא לא מבטלת צדדים אחרים, היא לא משטחת כל דיון, אין בה התנשאות, היא תוכל להבין ללב מי שחושב אחרת ממך.

משה רבינו מודיע לפרעה על האולטימטום האחרון – מכת בכורות, וקובע לו מועד של מחר בחצות הלילה. אבל משה אומר "כחצות" = בערך בחצות. מדוע? הגמרא (במסכת ברכות דף ד') לומדת ממשה כלל לחיים: "למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז". כלומר, נניח שהשעון של פרעה לא היה מכוון, ומכת בכורות לא הייתה מתרחשת בדיוק בחצות, להבנתו, הרי שמשה היה יוצא שקרן. א-לוהים אמר לו שזה יקרה בחצות, הוא מאמין לגמרי, ועדיין מקפיד לא להשתמש בלשון וודאית ומוחלטת.

אפשר לתרגל סימני שאלה בכל מקום בחיינו, במקומות עבודה, במשפחה, בזוגיות, בתקשורת. למשל: "זו דעתי. מה דעתך?" סימן השאלה קצת כפוף, מגיע בענווה, ויש בו גם מקום הכלה, בניגוד לסימן הקריאה. מותר אפילו להגיד "איני יודע". למשל: "אין לי מספיק נתונים לדעת מדוע הפתרון בחזית הצפונית מתעכב, למרות שזה לא יתכן ולא הגיוני. אנשים מחוץ לביתם כמעט שנה! אני מוחה נמרצות, אבל גם מכיר בכך שיש מידע שחסר לי". הגמרא מזהירה אותך: "שמא תאחז ותתבדה" = שמא תצטרך אחר כך לאכול את הכובע, אחרי מה שאמרת, וגרוע מכך – אתה עלול לסכן חיי אדם. מה אתה צריך את זה על מצפונך?

לעם חכם ונבון אסור להפוך שאלות קיומיות קשות לשאלות פוליטיות. -"אתה רוצה עוד שביעי באוקטובר!" -"אתה רוצה להרוג את החטופים!", -"לא איכפת לך ממשפחות החטופים!", -"לא איכפת לך ממשפחות החיילים שייהרגו לשווא!". לא, אף אחד לא רוצה לא את זה ולא את זה! אם נקבל את זה שיש שאלות קשות באמת, אש המחלוקת בתוכנו, שכל כך מחיה את השטן סינוואר ודומיו, תדעך, ונוכל לחיות יחד בשלום בתוכנו. לא ניתן לו את הפרס הזה, וזה בסימן קריאה! נגיע לעבודה, נשב יחד בשולחן שישי, נדבר על הכל, אבל נשתמש בסימני השאלה.