אתמול בצהרים גילתי לראשונה כי משפחתו של אורי דנינו הי"ד, אחד מששת החטופים שנרצח לאחרונה על ידי חמאס, מתגוררת ברחוב שלי. בקבוצת הווצאפ השכונתית עברה קריאה לצאת לרחוב בשעה שהאבלים יוצאים מביתם, וללוותם לאורך הדרך עם דגלי ישראל.

אורי דנינו ז"ל היה אחד מהחטופים ממסיבת הנובה. הוא הצליח להימלט מהמסיבה עם התחלת הטבח, אך חזר לשם על מנת להציל את מיה ואיתי רגב, שאותם הכיר במסיבה. הוא הצליח להעלות אותם לרכבו, אך ביציאה שלהם מאזור המסיבה הם נעצרו בידי מחבלי החמאס הארורים ונלקחו לרצועת עזה. בדיעבד הסתבר כי הוא אכן הציל את חייהם של האחים רגב, ששוחררו בינתיים מידי החמאס בעסקאות החטופים הקודמות, אך למרבה הצער, אורי עצמו לא זכה לצאת שוב לחירות. הוא נרצח בדם קר בידי שוביו מתחת לאדמת רפיח.

משפחת דנינו צנועה ונחבאת על הכלים. למרות שאנו מתגוררים בשכנות, עד מותו הטרגי לא שמעתי את שמעם. הבחנתי כמה פעמים בכניסה לשכונה בשלט הקורא "אורי, מחכים לך בבית", אך לא ידעתי במי ובמה מדובר.  כששמעתי שהלוויה יוצאת מהרחוב שבו אני גר, רציתי לקחת בה חלק ולהשתתף באבלה של המשפחה. 

יצאתי אפוא לרחוב ועמדתי שם בצהרי היום עם שני ילדי הקטנים. סביבנו התאספו אנשים רבים מהשכונה, חלקם פנים מוכרות יותר וחלקם פחות. כל שבטי ישראל עמדו שם יחד, מכל העדות, מכל הרקעים, מכל הגילאים. נשים עם שביסים וחצאיות ארוכות וכאלו עם מכנסונים קצרים וגופיות. זוג עולים מבוגר מארה"ב ואמא שעמדה שם עם כל ילדיה, מנופפים בדגלים ולא לגמרי מבינים על מה ולמה. חרדים עם חליפות וצעירים מתנועת נוער מקומית. כולם עמדו וחיכו למשפחה, שרובם הגדול לא הכיר עד היום – רוצים לחלוק כבוד לבנם הגיבור ולהשתתף באבלם הכבד על האסון הנורא.

למחרת, ביום שני, שוב באופן לא מתוכנן, נקלעתי לאירוע דומה מאד בשכונת קטמון בירושלים. הפעם הייתה זו דרכו האחרונה של הרש גולדברג-פולין. כל השכונה, כך נדמה, יצאה מהבתים והתכנסה לרחוב שבו עבר רכב הלוויות, מנופפת בדגלים ומלווה אותו בדרכו האחרונה. שוב, גם שם, היה ניתן לצפות בספקטרום רחב מאד של החברה הישראלית, גם אם התמהיל יצר גוונים שונים מאלו של השכונה שבה אני גר. צעירים ומבוגרים, חילונים, חרדים ודתיים, עמדו יחד להשתתף בצער – אבל שאינו רק אירוע פרטי אלא אירוע לאומי.

עמדתי שם בשני האירועים השותקים הללו – עמידה ללא מילים עם אנשים שאיני מכיר, לחלוק כבוד ולהשתתף בצער של אנשים שמעולם לא פגשתי. כולנו פשוט עמדנו שם יחד, שותקים, נוגים, עושים את המחווה הקטנה הזו לאות הזדהות. לא ידעתי מה חושבים האנשים לידי, מה השקפתם הפוליטית, האם הם בעד הממשלה או נגדה, האם הם תומכים בעסקה כזו או אחרת או מתנגדים לה. לא הייתה דרך לדעת. עמדנו שם, אחד לצד השני, ללא נאומים, ללא הצהרות, ללא קריאות בינים. בשעה שהאבלים עברו, השורות הצטופפו. הדגלים נישאו באוויר, ודומיה קדושה השתררה לרגע, כשגם השיחות הבטלות משתתקות.

יודעים למות ביחד?

במוצאי שבת, עוד קודם לפרסום רשמי בדבר רציחתם של החטופים, החלו לנשב רוחות רעות בעולם הפוליטי. לא הספקנו עדיין לשמוע את הבשורות, וכבר החל צחצוח החרבות. בבוקר, כשהתפרסמו הפרטים, היה נדמה כי לא נותר עוד מקום לאבל – רק למחלוקת, למריבה, לאש, לזעם ולאשמה.

נזכרתי כמעט בערגה בימים הראשונים לאחר טבח השבעה באוקטובר, כאשר עוד היה אפשר להתאבל על האסון יחד. "ביחד ננצח" אמרו אז. הייתה איזו אווירה לרגע, שחטאנו בעוצמת הפילוג והשנאה בתוכנו, ועלינו לחזור ולזכור שאנחנו עם אחד, ושיש לנו אויבים ממשיים, שלא מבחינים ביננו אלא רוצים להשמיד את כולנו במידה שווה. כעת, כך נדמה, אפילו להתאבל ביחד אי אפשר. אפילו האבל הפך להצהרה פוליטית, לכלי ניגוח בידי צד אחד או אחר.

באותם ימים היה מי שציטט את דבריו של הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו, שאמר כי "אנחנו יודעים למות יחד, אך עדיין לא למדנו כיצד לחיות יחד". כשנחשפתי למתחולל בתקשורת וברשתות החברתיות ביום ראשון בבוקר כבר לא הייתי בטוח שדברים אלו עדיין רלוונטיים. אפילו למות יחד כבר אי אפשר. הרגשתי כי אפילו דמם של הנרצחים הופך להיות אירוע פוליטי. ואם סיסמת המלחמה הייתה "ביחד ננצח", היכן אנו עומדים כעת? כיצד ננצח אם איננו יכולים להתאחד אפילו לרגע אחד של כאב על אחינו הנרצחים?

מחשבות נוגות מעין אלו ליוו אותי כל הבוקר בתחילת השבוע וכבר לא ידעתי מה אפשר עוד לומר וכיצד ניתן לדבר. האם נותר עוד דבר אחד משותף בין כל חלקי העם? לראשונה בשנתיים האחרונות הרגשתי כי קרע סופי בעם, נתק מוחלט בין הפלגים שלו, הוא דבר אפשרי. עלו בי מחשבות נוגות על פיצול ממלכת יהודה וישראל, וחשבתי לעצמי אולי ההיסטוריה פשוט חוזרת. אולי ישראל אכן לא מסוגלת להתקיים כממלכה אחת. משהו בד.נ.א שלנו אינו מאפשר זאת והפיצול הוא גורלנו הטרגי.

אולם, כל המחשבות הללו התמוססו עם החוויה הממשית של העמידה בחוץ, בחום היום, יחד עם כל בית ישראל, למול הטרגדיה החשופה של המשפחות האבלות. משפחת דנינו, משפחה חרדית, יוצאי עדות המזרח. משפחת הירש, עולים מארה"ב המשתייכים לקהילה דתית מודרנית. אין הרבה משותף למשפחות אלו, לא בתרבות, לא בשפה, לא בהשקפה הפוליטית. הם משתייכים לזרמים שונים, מסתובבים בחוגים חברתיים אחרים, צורכים חדשות ותוכן מערוצים לגמרי אחרים, סגנון החיים שלהם אינו דומה זה לזה בשום צורה כמעט ומסלול חייהם לא היה אמור להפגיש אותם יחד באף סיטואציה כמעט. שני ילדיהם התגלגלו בערוצים שונים לאותה שעה ולאותו מקום, עם פתיחת המתקפה הרצחנית של חמאס, ושניהם, יחד עם עוד 4 אחרים, שלכל אחד מהם סיפור חיים שונה מאד, נמצאו יחד באותה מנהרה ונרצחו יחד באותה שעה בידי רוצחיהם הארורים.

כל האנשים שעמדו שם יחד כדי ללוות אותם, לא יצאו בגלל התקשורת, כמחאה מסוג זה או מסוג אחר. הם יצאו לשם כי הם הרגישו אחווה – אחווה פשוטה עם אנשים שהם מעולם לא הכירו ולא פגשו, אחווה רק כי אנו עם אחד עם היסטוריה משותפת וייעוד משותף. אנו אחים, וכואב לנו שאויבנו חוטפים את ילדנו והורגים בהם. איננו עומדים מנגד.

גילוי אחווה שקט זה היה מעט הנחמה שמצאתי בימים קשים אלו. לא הדיבורים. לא הנאומים. לא האמירות הנמלצות. העמידה השקטה יחד, זה לצד זה, כל אחד עם הסיפור שלו, עם האופן שבו הוא רואה את המחווה הזו. גילתה כי מעבר לרעש, לדיבורים, לכעס ולזעם, בסוף כולנו אחים. חשבתי כי אולי מה שאנו צריכים יותר מכל, יותר מ"מעגלי שיח" וניסיון לפתור את היריבות ביננו באמצעות דיבורים הוא פשוט קצת יותר שתיקה. פשוט לעמוד יחד ולשתוק.