החטופים שחולצו מזכירים לנו: זה יכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו

אם איזה תייר מעיר מושלגת בשוודיה או עיירה נידחת באמריקה השתזף במקרה בחוף הים בתל אביב בשבת בבוקר, ציפה לו מחזה שלא ראה כמותו מעולם. הכרוז הודיע בקול מציל מחוספס שארבעת החטופים - נועה ארגמני, אלמוג מאיר, שלומי זיו ואנדריי קוזלוב - חולצו מהשבי. צעקות שמחה הדהדו בכל החוף. אנשים גיששו בקדחתנות אחר ידיעות. ההתרגשות רחשה ולא פסחה על אף אחד. התייר השוודי/אמריקאי כנראה בהה סביבו זמן מה עד שהגיע למסקנה שהעולם השתגע. לא ידידי, העולם לא השתגע. עולם כמנהגו נוהג – אך ישראל זה משהו אחר.

בעיירת מולדתו המוקפת שדות תירס של התייר (כנראה שהוא אמריקאי...) אף אחד לא מתרגש במיוחד מחייל שמת באפגניסטן. אולי במקרה הידיעה זלגה מהטלוויזיה הפתוחה במכולת, אך היא נתון מתמטי בלבד, נכנסת מאוזן אחת ויוצאת מהשנייה. דקות ספורות אחרי כן האמריקאי הטוב חזר לביתו, סילק את החדשות מליבו והתרכז בכיסוח הדשא ובבישול קלחי תירס. לא כך בעם ישראל. הסולידריות בינינו היא שילוב נדיר של גנטיקה תרבותית, נסיבות היסטוריות ונסיבות ההווה.

מבחינה תרבותית, בלב התורה עומדת השאיפה לכינון חברה צודקת. השאיפה הזו לא עזבה אותנו מעולם. היא הניעה את החזון הדתי והחזונות החילוניים בכל הגלגולים של היהדות. המשמעות שלה היא דאגה לזולת והזדהות עם מי שהחיים לא האירו לו פנים גם כאשר החיים שלך נוחים ונעימים. מבחינה היסטורית, עם ישראל שרד 2,000 שנה כמיעוט נרדף בגלות בזכות האחווה האנושית שבתוך כל קהילה, ובזכות אחוות היהודים הכללית בין הקהילות השונות. חוויה זו עזרה להטמיע בגנטיקה הרוחנית שלנו אהבה שאינה תלויה בדבר לבני עמנו, גם כשאנחנו לא מכירים אותם. ולבסוף, יש את שותפות הגורל. כולנו שותפים לסכנה. ישראלית שצופה ברשתות החברתיות בחטיפה של נועה ארגמני מבינה שהיום זאת נועה, אך מחר זאת יכולה להיות הבת שלה, אחותה או היא עצמה. הידיעה הקשה הזאת מגבירה אף יותר את ההזדהות ויוצרת אווירה לאומית שרוב המדינות המערביות בעולם לא חוו ליותר מתקופה קצרה (אם בכלל...)

 אולם, יש לחוויה הזאת גם השפעה אישית אדירה על כל ישראלי. כדי להסביר אותה, צריך להבין את תופעת ״האשליה״ האנושית. באופן טבעי, בני אדם מתרגלים לשגרה היומיומית ושוכחים עד כמה החיים שבריריים. זה אכן נוח, ומהרבה בחינות זה יותר בריא. אדם שמתנער מהאשליה תמיד יחוש חרדה. מצד שני, האשליה גורמת לאנשים לקחת את חייהם כמובן מאליו. הם מתמסרים לנוחות האישית – מנהלים את חייהם על מי מנוחות בד׳ אמות של ביתם הפרטי, ולרוב כך הם גם מתים, אלא אם חוו משבר פרטי שעורר אותם מהשפעתה. לפי חכמת היהדות צריך גם את זה וגם את זה. אמנם אי אפשר לכסוס כל היום ציפורניים ולחשוב על האסונות שעלולים להתרחש אם רק אצא לרחוב – אך מדי פעם חייבים להתעורר ולהתנער מן האשליה. בשעת חתונה, לא משנה כמה העולם בוער בחוץ, חכמת היהדות מאמינה שצריך להתרכז בשמחה ובתקווה. בשעה שאדם מת, אנחנו לא פשוט מדחיקים וממשיכים הלאה. ההלוויה, השבעה והאבלות הן מסגרות המאפשרת להכיר באובדן ובשבריריות החיים, לעשות תהליך של חשבון נפש ולהמשיך את החיים יחד עם התובנות העולות מן ההתמודדות הקשה. כאשר אדם ניצל מסכנת מוות ממשית, כאשר מתרחש לו נס והוא יוצא מצרה שמעטים נחלצים ממנה - הוא אומר את ברכת הגומל.

דבר אחד בולט משותף לשלושת הטקסים הללו – הם נעשים בקהילה. אמנם במרכז החתונה עומדים החתן והכלה, אך החתונה נועדה גם בשביל הקהל. כאשר הקהל מביט בברית האהבה הזו בעיניים דומעות, רואה לפניו איש ואישה שהולכים לבנות חיים יחד – האשליה מתפוגגת לרגעים ספורים והם מתבוננים גם בעצמם, מטילים ספק בשגרה שהתרגלו לקיים בלי מחשבה, ועושים חשבון נפש על הזוגיות שלהם ועל היחס שלהם למשפחתם. דבר דומה מתרחש גם בהלוויה ובשבעה. כאשר אנשים באים לנחם או לכבד את המת, הם נתקלים באופן ישיר בשבריריות החיים. במפגש כזה, להרבה אנשים תעלה המחשבה: ״מחר זה יכול להיות אני. אם אני אמות מחר, האם אהיה שלם אם הדרך שחייתי בה עד עתה?״. זה גם העיקרון של ברכת הגומל. אותו אדם שניצל מסכנת המוות עומד לפני הקהילה שלו, בדרך כלל בבית הכנסת בשבת בבוקר בשעה שהקהל קשוב לשמוע את קריאת התורה, ומברך על חייו שניצלו. הברכה מאפשרת לניצול לבטא את ההודיה שלו, אך היא גם מרטיטה את הלבבות של השומעים ומעוררת בהם את התחושה שאין לקחת את החיים כמובן מאליו.

הידיעה על חילוץ החטופים הדהדה את ברכת הגומל בכל רחבי הארץ. השמחה האדירה וההתרגשות מעוררים אותנו פעם נוספת מן האשליה. ״כולנו חטופים – עד שכולם חוזרים״ זאת לא רק סיסמא. עם כל חטוף שחוזר, חתיכה מהלב שלנו נמלטת מעזה ומברכת הגומל. ארבעת החטופים שחזרו לחיים, גורמים לכולנו להיזכר עד כמה החיים שלנו הם מתנה נדירה.