ילדים

״מה קרה לבליפי?״ מיד נכנסתי לחפש בגוגל וגיליתי שדבר נפלא קרה לבליפי (השחקן והיוצר סטיבן ג׳ון): סדר עדיפויות חדש בחייו

החל מהשביעי באוקטובר, אפיק ניסים חורש את הארץ יחד עם נבחרת הוותיקים של ישראל. במוקד: קיום פעילויות כדורסל תחת עמותת "מסירה מנצחת" שנועדו להעניק לילדים ובני נוער כמה שעות של שפיות בתוך המציאות המורכבת

הסברתי לו שאלו אנשים שגרים בישראל, בארץ שלנו, שאנשים רעים באו ולקחו אותם מהבית שלהם והם מחביאים אותם בעזה. הוא יודע מה זה עזה. זה המקום שהדוד החייל שלו נמצא בו כל הזמן

אני נושמת עמוק ומשתדלת לשדר להם ביטחון, להציג להם פנים רגועות ומחייכות ולשיר להם שירים, כל זאת, בזמן שהגוף שלי רועד ואני מתפללת להגיע לממ״ד בזמן.

האופנה המקובלת בימינו היא להתחיל לחשוב על חתונה רק כשמתחילים לחשוב על ילדים. אבל האם הזוגיות בפני עצמה, בלי קשר להעמדת הדור הבא, אינה זקוקה לקשר הנישואים דווקא?

ישראל מדורגת במקום הגבוה יותר בשיעור הילודה לפי נפש מכל מדינות ה-OECD. אבל מה ההסבר של זה? למה זה קורה בעצם? ספוילר: לא רק בגלל הערבים והחרדים

גישת הלימוד החוויתי אינה משלימה עם הרעיון שהלימוד מנוגד לטבע שלנו. היא מניחה שישנו איזשהו עולם מושלם, עולם שבו ילדים רוצים ללמוד כמו שהם רוצים לשחק. האם היא צודקת?

למחרת המופע קמתי ליום חדש בו אני צריכה לתמרן בין הנקה של הקטנה לארגונים לגן של הגדול, ועוד הרבה סידורים שאני לא בטוחה שמעסיקים את מלכת אנגליה. כל זה גרם לי לתהות האם אני באמת ראויה למחמאה הזו

במסורת היהודית, הרעיון של חינוך מוסדי הינו עתיק יומין. בעולם היהודי מתקיימת כבר אלפי שנים מערכת של חינוך מוסדי עממי, לבנים לכל הפחות, שנגישה לכל חבר בקהילה היהודית. ואכן, עד לעליית המדינה המודרנית, אחד ההבדלים הבולטים בין יהודים ללא-יהודים היה רמת האוריינות

במשך שנה שלמה אנו מספרים לעצמנו שהסיבה שאין לנו כוח וזמן לילדים היא הלחץ של החיים – העבודה, הסידורים, הבית. אם רק היה לנו רגע לנשום, רגע לעצמנו, שבו לא נהיה לחוצים לבשל, לנקות, לעמוד בדד-ליינים, אז נהיה קשובים לילדים לגמרי. ואז החופש מגיע ומסתבר שהבעיה היא אחרת לגמרי