לפני מספר שנים נתקלתי בוידוי אישי של אבא שניסה לבלות קצת "זמן איכות" עם ילדיו. זה היה סיפור בלי שום פאנץ' מיוחד. סתם תיאור שנון של כישלונו של האבא להנות מהזמן שהוא מבלה עם הילדים שלו. למרות זאת, הקטע הזה לא יוצא לי מהראש עד היום ובכל חופש מחדש אני נזכר בו בכאב.

איני זוכר פרטים על הקטע, לא מיהו הכותב ולא איפה קראתי אותו, אבל הסיפור בקווים כללים הלך כך: אותו אבא עבד במשרה תובענית בחברת הייטק, ובמשך כמה שנים היה שקוע עד צוואר בעבודה בלי רגע אחד לבית שלו. בשלב מסוים הוא החליט כי הוא עוזב את העבודה, אך במקום לחפש מיד עבודה חדשה, הוא רצה לקחת הפסקה של כמה חודשים ולהיות קצת עם הילדים שלו. הוא תיאר בפירוט רב כיצד החליט לפצות את הילדים על כל הזמן שהוא שכח מהם, ולהיות שם בשבילם, לגמרי אתם. להיות לקיץ אחד האבא המושלם.

הוא החליט לפנק אותם ובתור התחלה, הם בחרו חופשה חלומית במלון ביוון שהיה אמור להיות גן עדן לילדים, עם פארק מים במקום ושאר אטרקציות מסוג זה. הם התכוננו לחופשה בהתרגשות רבה, יצאו ברוב טקס והגיעו לחופשה-חלומית-של-פעם-בחיים, שרק אבא בהייטק עם נקיפות מצפון יכול להרשות לעצמו.

ומכאן מתחילה הנפילה. בשנינות רבה, תיאר הכותב איך למרות כל הרצון הטוב שלו, הוא לא היה יכול להיות שם. אני זוכר בחדות את התיאור שלו, כיצד הוא יושב על שפת הבריכה, צמוד לפייסבוק, מת שילדיו יעזבו אותו לכמה רגעים ויתעסקו עם המגלשות.

החופשה החלומית הפכה לסיוט. הילדים היו נרגנים, רבו אחד עם השני כל הזמן, והוא רק רצה לברוח. לא היה לו כוח לא לחופש, לא לילדים ולא למלון. החבר הטוב ביותר שנותר לו היה הפלאפון הקטן, שאליו ברח בכל רגע נתון.

זהו, בקצרה, הסיפור של כולנו, כל חופש מחדש. במשך שנה שלמה אנו מספרים לעצמנו שהסיבה שאין לנו כוח וזמן לילדים היא הלחץ של החיים – העבודה, הסידורים, הבית. אם רק היה לנו רגע לנשום, רגע לעצמנו, שבו לא נהיה לחוצים לבשל, לנקות, לעמוד בדד-ליינים, אז נהיה קשובים לילדים – נהיה כולנו אתם.

אבל אז מגיע החופש, ומגיע הרגע שבו פינינו לעצמנו את הזמן, קנינו חופשה יקרה שבה לא נצטרך לענות למיילים או הודעות ווצאפ, לא נצטרך לעשות קניות, לבשל, לנסוע מפה לשם ומשם לפה – נוכל להיות שם, לגמרי שם, עם עצמנו, עם הילדים.

הרגע הזה מגיע ואנו מגלים שהלחץ מבעבע מבפנים. העבודה היא רק תירוץ. חוסר היכולת להיות לגמרי קשובים לילדים, לגמרי אתם ברגע הנוכחי, בלי לרצות לברוח, להיות במקום אחר, להסב את התודעה אל משהו שאינו אנחנו עצמנו והרגע הממשי שאנו נמצאים בתוכו – הדחף הזה מגיע מבפנים. לכן אנחנו בורחים אל הפלאפון, אל הודעה לא חשובה בכלל שאולי קיבלנו ממישהו באחד מהקבוצות המיותרות שאנו חברים בהם, אל סטטוס מטופש ברשת החברתית, אל כל דבר שמוציא אותנו מהכאן ועכשיו ולוקח אותנו למקום אחר.

אתה רואה אנשים סובלים בחופשות שלהם, וכדי להקל על הסבל, הם גוללים את האינסטגרם שלהם, כדי לראות את החופשות הכביכול מושלמות של החברים שלהם, שגם הם מעדיפים להתעסק בדימוי של חופשה מושלמת מאשר להיות שם ברגע הזה עצמו.

כך, תמיד הממה אותי העובדה שבכל חדר מלון סטנדרטי ישנו מסך פלזמה ענקי. מי הם האנשים הללו, תמהתי, שמגיעים לחופשה על חוף הים, באיזה ריזורט אקזוטי, ומה שיש להם לעשות שם הוא לשבת ולצפות באותו מסך קטן שיש להם גם בבית? צאו למרפסת, שבו עם קוקטייל מול הנוף ואל תעשו כלום! מי יוצא לחופשה כדי לצפות בטלוויזיה?!

אבל העובדה המצערת והלא מספיק מדוברת היא שקשה לנו להיות בחופש. לא כי חייבים לעבוד 90 שעות בשבוע אם רוצים לחיות במדינה הזו, אלא כי השד חסר המנוח שרובץ לנו בבטן מתעורר בכל פעם שאיננו מסיטים את המבט למקום אחר.

יום בלי לחץ

אותו פוסט בבלוג שהביא אותי לכל אותם מחשבות נוגות על הקושי שלנו להיות בחופש, גרם לי גם לחשוב על מתנה אחרת שיש לנו, "מתנה טובה", כמו שחכמינו קוראים לה, והאופן המופלא שהיא מתגברת על הבעיה אותה תיארתי.

שמתי לב כי למרות שאותה תסמונת שתיאר כותב הבלוג רלוונטית לגמרי גם לחיים הפרטיים שלי, יש יוצא מן הכלל אחד – שבת. פתאום הבחנתי שהמאפיין המובהק ביותר של שבת עבורי – מה שחשבתי עליו עד אותו יום בתור "אווירה של שבת" – הוא העדר הלחץ המתואר.

בתור אדם שומר שבת, בשבת אני מתנתק מעבודה, ממכשירים אלקטרוניים, ובכלל – מהעולם החיצוני. איני צורך חדשות. איני צופה בטלוויזיה. איני נוסע לשום מקום וגם אין לי באמת דרך לתקשר באופן וירטואלי. התקשורת האנושית היחידה שיש לי היא עם אנשים ממשיים שעומדים מולי ואני מנהל אתם שיחה ממשית.

ולמרבה הפלא, למרות זאת, ואולי מחמת זאת, איני מרגיש את הלחץ המתואר. בשבת אני מצליח לחיות את הרגע, להיות בכאן ועכשיו, בלי ניסיון לברוח אל מקום אחר, אל זמן אחר, אל חיים של אנשים אחרים או אל קשר וירטואליים מדומיינים. אני מצליח לתת תשומת לב לילדים שלי, לאשתי, לדבר שיחה רגועה ונינוחה עם חברים בקהילה. מדהים.

חשבתי לעצמי שזהו בעצם פרדוקס. במחשבה היהודית מופיע הרעיון שהשבת היא זמן של הנצח. כלומר, בעוד ששת ימי המעשה הם זמן שבו ישנה התרחשות בלתי פוסקת, השעון דופק וכל דקה נמדדת בתפוקה, שבת היא רגע שבו הזמן עוצר ואנו עוברים כביכול מחוץ לזמן. ואכן, המשמעות של שביתה היא הפסקה. בשבת יוצאים לכאורה מעולם של עשייה, וגם מעולם של חוויות, בילויים, אטרקציות. אך למרות זאת, דווקא השבת היא הזמן היחיד שבו אני מרגיש כי אני באמת חי את הרגע, את הכאן ועכשיו, ולא חווה איזה לחץ פנימי להגיע לאיזה מקום או זמן אחר.

פרדוקס זה קיים גם מבחינה מעשית. מצד אחד, שבת היא יום של קדושה. בקידוש אנו מקדשים את היום ומכריזים כי השבת קדושה מכל הימים. מצד שני, דווקא השבת היא היום שבו אנו חוגגים את העולם הזה – את החיים הטובים. אנו מענגים את השבת במאכלים הטובים ביותר ומתלבשים בבגדים היפים ביותר. שבת הוא יום של עונג, ולא עונג רוחני מופשט, אלא עונג ארצי מאד, של בירות ואבטיחים וארוחות ממושכות עם משפחה וחברים.

כך, באופן פרדוקסלי, דווקא השביתה, הנטישה החלקית של העולם, מאפשרת לנו להיות אנו עצמנו, לחיות את הרגע, ולהתענג. השביתה, הנסיגה החלקית, היא זו שנותנת לנו את החופש להיות בחופש.