רצון

״נשמע לי שהמודל העסקי שבנית לך לא מתאים לחיים שאת חולמת עליהם״, אמר לי היועץ העסקי. במילים אחרות, הרצון שלי לא מתגשם כי זה כנראה לא מה שבאמת רציתי

מה הייתם מציעים לאשה שיש לה בעל מאד עסוק, שמגיע כל יום מאוחר מהעבודה, עם האף בנייד, תמיד ממהר, ואף פעם לא פנוי לצאת איתה? זה בלי להזכיר שהוא לא מתעניין בה בכלל, לא אכפתי, לא מקשיב, ומתלונן שהיא נודניקית. איך להתייחס לבעל כזה?

הנחת העבודה היא שברור שכולנו רוצים להגיע הכי גבוה שניתן, לעמוד בפסגה, להיות בטופ, וכל מה שמפריד ביננו לבין המקום הזה הוא קצת כוח רצון. אך האם הפסגה היא מקום שאנחנו באמת רוצים להיות בו?

בסרטון יוצא דופן שפורסם לאחרונה, תושבי הכפר חדר שבסוריה הביעו רצון להשתייך למדינת ישראל. מה אפשר ללמוד מכך?

בעידן שבו העולם העסקי משתנה במהירות מסחררת, שמירה על חדשנות היא תנאי הכרחי להישרדות והצלחה. אבל, לצד הרצון להוביל ולהתפתח, נשאלת השאלה: איך אפשר להתקדם ולחדש מבלי לאבד את הערכים הבסיסיים ואת השורשים שהניחו את היסודות לעסק מלכתחילה?

מאז השביעי באוקטובר אני מתהלכת המון עם השאלות: ״מה יהיה? ומה אפשר לעשות?״ יש לי איש קטן בתוך הראש שנע בין פחד, מתח וחוסר אונים, לבין עוצמה ותעוזה והרצון לעשות כל שביכולתי כדי שיהיה כאן טוב יותר

נדמה שנשים רבות מצפות מבן הזוג שלהן לפרש סימנים ולנחש את הרצון הכמוס שלהן, חוויה מתסכלת למדי כשאתה נכשל בכך פעם אחר פעם. אבל האם הן צודקות וזאת באמת אחריותך? ננסה להבין מכללי נשיאת אחריות לנזק שקבעה הגמרא

הכל משמים – אז תעצום את העיניים? השיר שבני הקטן אוהב, בדיוק כמו Let It Be של הביטלס, מציע לנו לשחרר ולא לדאוג מכלום, גם בשעות הקשות ביותר. דוד המלך, כך נראה, חולק עליהם

הרצון שלנו להסתמך על גורמי חוץ במציאת פתרון לפלונטר הסבוך במזרח התיכון מבוסס על תכונה אנושית מוכרת: הפחד מחירות. כבר כשיצאנו ממצרים, השתוקקנו לחזור חזרה לארץ בה שועבדנו באכזריות – העיקר שנוכל לחסות תחת כנפי אימפריה גדולה

כל דת טוענת שהיא שוחרת שלום, והאלימות היא מנת חלקן של הדתות האחרות. אם נבין שהנצרות והאיסלם לקחו כל אחת יסודות אחרים מהיהדות, תתבהר משמעות האלימות הנוצרית בעבר, האלימות המוסלמית בהווה, ומדוע רק היהדות מציעה את דרך האיזון שמחברת בין אמת ושלום