עמדנו להיכנס הביתה לאכול ארוחת ערב, כשרקטה בדיוק יורטה לנו מעל הראש

״ניכנס הביתה לאכול ארוחת ער…״ התחלתי לשאול את בעלי ששיחק במרפסת עם הילדים. אבל לפני שסיימתי את המשפט עבר לנו יירוט מעל הראש. אנחנו גרים בשכירות בבית פרטי מחולק, והממ״ד לא נמצא בחלק שלנו. אמנם יש לנו מפתח ואישור מהדייר מהקומה למטה להכנס כשיש אזעקה, אבל לוקח לנו הרבה מאוד זמן להגיע עם שני הקטנטנים שלנו לממ״ד של השכן. כתוצאה מכך, מאז ה-7.10 תחושת הביטחון שלנו בביתנו די התערערה. כל רעש של אופנוע או מטוס מיד מכניס אותנו לדריכות, והראש לא מפסיק לחשב סכנות אפשרויות ודרכי מילוט אופציונליים.

מאז השביעי באוקטובר אני מתהלכת המון עם השאלות: ״מה יהיה? ומה אפשר לעשות?״ יש לי איש קטן בתוך הראש שנע בין פחד, מתח וחוסר אונים, לבין עוצמה ותעוזה והרצון לעשות כל שביכולתי כדי שיהיה כאן טוב יותר. שמתי לב שבכל פעם שאני מנסה להתעסק במה שלא באמת בידיי, המתח והחרדה שלי גדלים ואני מצליחה ״לזרוע הרס״ בחיי, ממש במו ידיי, פי ועיניי. למשל כשאני קוראת איזה פוסט של חדשות באינסטגרם ואני מתחילה לספר לעצמי שהמצב רק ילך וידרדר, כל הגוף שלי נדרך ומתכווץ. באותו רגע, מאחר והאנרגיה שלי מוגבלת, אין לי כמעט יכולת להכיל שום תרחיש אחר שקורה בחיי באותו רגע. בין אם זו הבקשה של הבן שלי שאביא לו כוס מים בזמן שהבת שלי רוצה הנקה, או בעלי שמבקש ממני כמה דקות לעצמו על המחשב. הנפש שלי כל כך עמוסה שברגע כזה אחד המשתתפים בעלילה ככל הנראה ״יספוג אש״ של צעקות ועצבים מצדי, כי פשוט אין לי יכולת להכיל אותו.

שיטת ימימה הזהירה מאוד מהמצבים ההרסניים האלה ואמרה: ״שימי לב שאת לא מערבבת שדות. תחזרי לשדה שלך״. המושג הזה, ״עירבוב שדות״, עשה לי המון סדר בכל הקשור למערכות יחסים בחיי, במיוחד בעקבות המתח הנפשי שאני נמצאת בו מאז השביעי באוקטובר. על פי שיטת ימימה יש לי את הרשות והאפשרות לפעול אך ורק בתוך השדה שלי ולא בשדות של אחרים. בשדה שלי אני יכולה למשל לעבוד על עצמי, להתפלל על אחרים, אני יכולה לבחור איך לחשוב, לדבר ולפעול. אבל אני לא יכולה לשנות אחרים או לדרוש מהם להשתנות. שיטתה של ימימה טוענת שיש מן חוק יקומי כזה שאומר שרק כאשר אני פועלת בתוך השדה שלי, אני באמת יכולה להתחזק ולהתמלא בכוח ושמחה (וזה גם יכול לפעול שינוי גדול במערכות היחסים בחיי ובעולם כולו) אבל אם אנסה ״לערבב שדות״ ולחדור לשדה של האחר, לפעול בטווח מה שלא בידיי, אני אתיש את עצמי וכנראה גם את מי שפלשתי לשדה שלו.

יש לי דוגמא מצוינת לכך. לעיתים הייתי שמחה שבעלי היקר ירעיף עליי קצת יותר מחמאות מבדרך כלל. עדיין, במקום לפעול מתוך השדה שלי ולשקף לו את מה שאני מרגישה וצריכה בצורה נעימה ומכבדת, אני מטיחה בו את כאביי ודורשת ממנו להשתנות לאלתר. זו ״פלישה״ לשדה שלו כי אני בעצם החלטתי מהי הגרסא הנכונה והמתוקנת של בעלי, ואני דורשת ממנו להיות כזה מבלי להתחשב באישיות שלו, בקצב הפנמת הדברים שלו וברצון האישי שלו. במצב כזה, התוצאה שאקבל לרוב תהיה ההיפך ממחמאות ושנינו נצא מותשים מ״ערבוב שדות הזה״.

באותו אופן, קורה לפעמים שאני ״מערבבת שדות״ עם המציאות. אני מנסה לקחת אחריות על העתיד, על מה שיקרה ומה אעשה אם יקרה כך או אחרת, ומתישה את עצמי עד בלי די. אני לא באמת יודעת מה יקרה בעתיד ואני לא יכולה ״לכסות״ את כל המקרים שיקרו והתגובות האפשריות שלי להם.

גם שיטת ״העבודה״ של ביירון קייטי מדברת בדרכה על הנושא הזה של ״ערבוב שדות״ ואומרת שיש שלושה ׳עסקים׳ בעולם הזה: העסק שלך, העסק של האחר והעסק של הבורא/המציאות. ״קח אחריות. תתעסק בעניינים שלך״, אומרת ביירון קייטי. ״אם אתה מנסה לנהל לאחר את העסק, אז מי נמצא בעסק שלך?״ שאלה טובה.

הגישה הזו עוזרת לי להפחית חרדה. ״ענבר, מי מנהל עכשיו את העסק שלך כשאת מנסה לנהל את העולם (או את בעלך)?״ אני שואלת את עצמי ומיד מקפידה לחזור לחדר המנהל שבתוך המוח והלב שלי. ״אם את רוצה להרגיש פחות מתח או חרדה, תשאלי את עצמך מה בידייך לעשות עכשיו״, אני ממשיכה להגיד לעצמי. ואז אני מכינה רשימה של כל מה שעוזר לי לחזור לרגע הזה ולהיות יותר נוכחת, יותר בשמחה וביטחון, ולנשום יותר עמוק.

ביירון קייטי ושיטת ימימה עוזרות לנו להחזיר את החץ פנימה אל עצמנו. זה לבד, עוד לפני שעשינו איזו פעולה ממשית, מפחית מתח וחרדה.  אנחנו בוחרים לכוון את החץ לתוכנו, לשדה שלנו, לעסק שלנו ולשאול - ״מה בידיים שלי כרגע? איך אני משפיעה על עצמי לטובה עכשיו?״ באופן זה אנחנו גואלים את עצמנו ואת נפשנו. אנחנו מוציאים את עצמנו לחופש ממלכודת החרדה הבלתי נגמרת.

אז הנה הרשימה הקטנה שהכנתי לעצמי כשרציתי לחזור לשדה שלי:

לעשות עשר דקות פעילות גופנית ביום, לחפש דירה עם ממ״ד ולהתפלל שאמצא משהו עם שכר דירה הוגן, לקחת שלוש נשימות עמוקות כשאני מרגישה חוסר אונים, לעצור מדי פעם במהלך היום שלי ולשאול את עצמי מה אני צריכה ורוצה עכשיו, לחייך יותר, לדבר באופן חיובי ואופטימי על עצמי, על המדינה ועל המצב, כי דיבור בורא מציאות ומשפיע על מי ששומע אותו (וגם על מי שמדבר אותו), להפסיק לעקוב אחרי פרופילים ברשתות החברתיים שמתנסחים בצורה שלילית, מפלגת ומייאשת ולהגביל את הצפייה בחדשות, לשמוע יותר שירים שמחים, להתפלל שיהיה כאן טוב ושאזכה למידת ביטחון ושמחה גבוהים יותר.

אני לא תמיד מצליחה ליישם את הרשימה שלי, אבל ברגעים של מתח וחרדה, כשיש בתוכי איזה קול פנימי שמספר לי שאני חסרת אונים, אני מצליחה להשתיק אותו בעזרת הידיעה שיש הרבה דברים שהם בידיי ואני יכולה לעשות, כדי שיהיה לי ולסביבתי הרבה יותר טוב!