חטא עגל הזהב: למה בני ישראל לא יכלו לחכות רק עוד יום אחד?

למה מתכוונים כשאומרים על מישהו שהוא רודף אחרי "עגל הזהב"?

על-פי האקדמיה ללשון עברית, משמעות הביטוי היא: "אליל העושר, כינוי של זלזול כנגד מי שמעלה את העושר לדרגה של ערך עליון", ומשתמשים בו כדי לתאר נהייה אחר עושר וחומרנות עד כדי עיוורון ושיכחה של הדברים החשובים באמת בחיים. מקור הביטוי הוא בספר שמות, בסיפור על חטא עגל הזהב שחטאו בני ישראל למרגלות הר סיני, המופיע בפרשת השבוע "כי תישא":

"וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". (שמות, ל"ב, א-ו(

הזמר אהוד בנאי תיאר את האווירה ששררה למרגלות הר סיני, לאחר שעברו ארבעים יום ומשה איחר לרדת מההר, כך: "אנחנו כאן בלב מדבר, צמאים למים חיים, ואתה על ראש ההר מעל העננים. אין שום אות, אין סימן כל כך הרבה ימים, במעגל סגור מסתובבים סביב עגל הזהב".

בני ישראל רק יצאו ממצרים, והיו אובדי עצות ללא משה, ללא מנהיג. הם מסתובבים סביב עצמם, מיואשים, מתוסכלים מהיעדר כיוון ויעד מוגדר, ומתוך הריקנות בונים עגל מוזהב – "עגל מסכה", כך כתוב בפרשה. הם מקריבים קורבנות לפסל המוזהב, משתכרים, אוכלים, רוקדים ו"מצחקים", מילה שהיא בעלת קונוטציה מינית במקרא, להבדיל ממשמעותה הפשוטה.

מה קרה שם? עבודת אלילים ופולחן העגל הם ההפך הגמור מהאל המקראי שנגלה לעם במעמד הר סיני. לאל היהודי אין גוף ולא דמות גוף. המסכה שבדמות עגל היא החזרה לאחור, הידרדרות במורד, גילוי יצרי רדוד של אלילות פרימיטיבית.

בימינו, פולחן "עגל הזהב" הוא פולחן החומריות של החברה המודרנית, ואכן יש בו, כמו בעגל המקראי, בחינה של נסיגה לאחור. הערצת העושר, הסגידה לכסף וליוקרה, היא עבודת אלילים מודרנית. אין שום דבר רע ברווחה ובחומריות. כולנו רוצים להרוויח מספיק כדי ליהנות, לטייל קצת בחו"ל, לקנות 'כלים נאים' ולהיות מסוגלים לעזור לילדים. השאלה היא מתי זה הופך לחזות הכול, כיצד האמצעי נהפך למטרה ומדוע אנו שוכחים בדרך מה העיקר ומה עושה אותנו טובים ושמחים באמת.

בני ישראל יצאו ממצרים כעם של עבדים, והמהות של העבדות עדיין לא עזבה אותם. עבדות היא מצב של תודעה, לאו דווקא מצב קונקרטי. וכפי שמוכיח סיפור חטא העגל – טמונה בה סכנה של התדרדרות מוסרית. גם היום, רבים מאיתנו עבדים גם אם אנחנו לא מזהים את עצמנו ככאלה. אנחנו עבדים של הקריירה שלנו, של המרדף אחרי הישגים, אחרי תעודות ואחרי תארים. עבדים של האגו ושל המרוץ המטורף של החיים.

'עגל הזהב' כשמו כן הוא – בהמה אוכלת עשב, החיה במעגליות ואינה מסוגלת למחשבות נעלות. היא מוזהבת, מצופה בזהב – דימוי לכל מה שחיצוני, נוצץ, מנצנץ, מוזהב, מוחצן ומנקר עיניים. זהו המרדף שלא נגמר אחרי ההצלחה הבאה ואחרי כיבוש של עוד פסגה, שאינם נובעים מתשוקה פנימית, אמיתית ונכונה אלא מאגו מעוור, והעדר חיפוש אחר משמעות אמיתית.

מאד לא פשוט לחכות

בהמתנה למשה שמאחר לבוא, גלום עוד עניין חשוב – חוסר הסבלנות של בני ישראל. הם ספרו ארבעים יום, ולפי הספירה שלהם – זמנו של משה עבר. מהר, מהר, אין זמן. הם לא מוכנים לחכות אפילו יום אחד נוסף, ורצים למצוא להם אלוהים חדש. הם לא מחכים כי עניינו של החטא הוא הסירוב לחכות, ההתעקשות לקבל כאן ועכשיו ומהר את הכול. חוסר הסבלנות הוביל את בני ישראל לשגות. הם התייאשו והתחילו לחשוב מחשבות ולהמציא סיפורים אשר הובילו אותם לחטא העגל.

ומה באשר לנו? עד כמה אנחנו ממהרים לקבל הכול כאן ועכשיו? עד כמה אנחנו מומחים בלהסיק מסקנות, לחרוץ את גורלו של האחר מבלי לברר את כל העובדות?

לאה גולדברג כותבת על כך בשירה "למחרת": "ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל לחשוב מול הרוח, ומאוד לא פשוט לחכות"... נראה כי מצב של המתנה, של חוסר ודאות, הוא הדבר שנפש האדם הכי מתקשה לשאת.

מה בסך הכול היו בני ישראל צריכים לעשות?

לחכות. להתאזר בסבלנות. להאמין שמה שהובטח להם – יקרה. גם אחרי כל הניסים שקרו להם ביציאה ממצרים ואחרי נס קריעת ים סוף, הם נותרו קטני אמונה ומיהרו לאמץ מחדש את דפוסי החשיבה שאפיינו אותם כעבדים. אבל לא תמיד מה שנכון ואמיתי הוא גם נוצץ. פעמים רבות "משה רבנו מאחר". מי שמזוהה עם ערכי נצח עתיקים ועמוקים לא תמיד מתנהל בקצב האוטוסטרדה היומיומי, לא תמיד עומד בציפייה לקבל הכול כאן ועכשיו. משה רבנו לא הציע פתרונות קסם. הוא לא רק הבטיח הבטחות, אלא דרש מהעם לעבור תהליך ממושך וארוך יותר.

בשנה שלפני המלחמה חווינו פילוג וקרע בעם, וגם היום – כמה חודשים אחרי, הקולות המסיתים מתעוררים שוב. הסיפור המקראי על חטא העגל מלמד אותנו שצריך להתאזר בסבלנות, להרפות. הדברים הטובים עוד יקרו לנו, אולי לא בזמן שאנחנו מתכננים, ולא בקצב ובצורה שהיינו רוצים – אבל לקב"ה יש סבלנות אלינו. אחרי הכל, למרות חטא העגל– הוא סלח לנו וקיבלנו את לוחות הברית השניים.