לימוד ההיסטוריה והתרבות שלנו הוא לא מותרות - זהו הכרח קיומי

זה לא סוד שלימודי הרוח גוועים משנה לשנה. האם הגענו לתקופה חדשה שבה אין צורך יותר בלימודים כאלה? האם אזרחי העולם, ובהם עם ישראל, החליטו קולקטיבית שיש מקום רק ללימודים מעשיים כמו הנדסה ומדעי המחשב, ואבד הכלח על מקצועות שאינם מניבים פירות מעשיים? כך או אחרת, ובלי קשר ליישומים המעשיים בשוק העבודה, ישנם תחומים במדעי הרוח שבלעדיהם אי אפשר להכיר באמת את הזהות היהודית לעומקה: היסטוריה, תנ״ך, תושב״ע וספרות יהודית. אם נוותר עליהם, התוצאה תהיה חמורה הרבה יותר מסתם בורות.

 בתלמוד מובא דיון פילוסופי ששואל מה יותר חשוב, הלימוד הרוחני של התורה או המעשה הפרודוקטיבי של המצוות: ״...תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו - תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה״.

אפשר לנסח את אותו דיון במשל – מה יותר חשוב, שתהיה לנו מכונית תקינה או שיהיו לנו כישורי נהיגה? התשובה היא כמובן ששני הדברים חיוניים כדי שנהיה מסוגלים להגיע למטרה הרצויה. אולם אם תהיה לנו רק מכונית, וננסה לנהוג מבלי שלמדנו כיצד – בטוח שנעשה תאונה! לעומת זאת, אם יהיו לנו רק כישורי נהיגה מבלי מכונית, לפחות נדע שכאשר נשיג רכב – נוכל לנהוג בו בבטחה. לכן המסקנה המובאת בתלמוד היא שאף על פי ששניהם חשובים, חשוב להתמקד קודם כל בלימוד, ורק אחר כך לגשת למעשיות פרודוקטיבית.

כאשר לוקחים את הסוגייה הזאת ומשליכים אותה על  ההווה, אי אפשר שלא לתהות האם כמו במשל המכונית, ביטול הלימודים הרוחניים בהכרח יוביל לתאונה? כך הרב קוק מסביר את חשיבות הלימוד הרוחני: ״הרינו רואים שהמידות הטבעיות באדם אינן נקבעות כי אם כפי הדעת, ולפי ידיעתו בין שתהיה אמיתית או כוזבת ידבקו מידותיו״. כלומר, הדרך שבה אדם מתנהג נובעת באופן ישיר מן הדעות שלו. אם אדם לא יודע מה ההשלכות של עישון סיגריות, הוא גם לא יהסס לפני שיקנה אותן. אם הוא למד שאנשים מסוימים הם קמצנים או טיפשים בגלל המוצא העדתי שלהם, הוא גם יתייחס אליהם בזלזול ובחוסר כבוד. אם נלך לדוגמא קיצונית, אף אחד לא נולד מחבל – רק חינוך מעוות או היעדר חינוך הם שהפכו אותו לכזה. וכך הרב קוק מסכם: ״וכל מה שתתפשט הדעת יותר כן יתפשטו המידות… ומה שיחסר מהדעת כפלי כפליים יחסר מהמידות, כיוון שהוא שורש להן ונושאן״. כלומר, ככל שנלמד פחות, נתפתח פחות כבני אדם.  

בסדר, יש מי שיאמרו. הבנו שחינוך לערכים הוא הכרחי כדי שהעם שלנו יישאר מוסרי. הכל טוב ויפה, אבל מה הקשר ללימודי היסטוריה, ספרות ותנ״ך? הרב קוק מתייחס גם לכך: ״אם לא ידע מעלת ישראל, איך יתפלל בלב שלם על גאולתם? ואם לא ישכיל מעלת הארץ הקדושה וסגולתה וקדושתה איך יתפלל על בניין ירושלים? והתפילה היא דווקא מקירות הלב, כשמרגיש שהוא חסר בדבר״. התפילה שהרב קוק מדבר עליה מבטאת לא רק טקס דתי, אלא משהו עמוק יותר שמשותף לחילונים ודתיים כאחד. התפילה היא פעולה המבטאת כמיהה ורצון להשיג יעד כלשהו. כך אפשר לתרגם את דבריו לשפה פשוטה: אם אדם לא מחובר לזהות היהודית שלו, להיסטוריה של עמו ושל ארצו; אם הוא לא מכיר את ספרי הנביאים ואת החזון שלהם לצדק חברתי ולשלום; אם השירה והספרות הענפה שנכתבה במשך אלפי שנים לא נוגעת בליבו אפילו מעט – מהיכן הוא ישאב מוטיבציה לקדם את העתיד של המדינה הצעירה שלנו? למה שלא יברח לחוץ לארץ ויחיה במקום שבו הקוטג' פחות יקר ומלחמות הן נחלת העבר? כדי שיהיה לנו אכפת מהעם שלנו ומהארץ שלנו, הדבר הראשון שאנחנו צריכים זה לדעת מה הם, ולזה אפשר להגיע רק באמצעות לימוד. 

בשנת 70 לספירה הרומאים החריבו את בית המקדש, שרפו ערים שלמות, בזזו רצחו ואנסו ולקחו יהודים לעבדים ולשפחות. היהודים ששרדו הביטו אל העתיד כמו אל אופק אוקיינוס החבוי בחושך וערפל. העם היהודי, לכאורה, הוכרע כליל. איך אפשר להעלות על הדעת שעם יצליח לשמור על זהותו אחרי שאדמתו אבדה? באותו רגע החכמים הבינו שרק דבר אחד יכול לשמור על הזהות המשותפת: ללמוד ולזכור. מיד לאחר החורבן הם הקימו ישיבות ובתי מדרש שהתרחבו וגדלו משנה לשנה. כשהרומאים החריפו את גזירותיהם וכמעט כל היהודים עזבו את הארץ,  מוקד הישיבות והלימודים עבר לבבל. לכל מקום בעולם שיהודים עברו אליו, בתי מדרש וישיבות הלכו איתם. אם לא ההתמסרות ללמידה הזו, אין סיכוי שהעם היהודי היה שורד 2,000 שנה.

ואז הגיע שלב אחר בתולדות העם היהודי: הציונות. גופו הדק והעדין של היהודי הלמדני השתזף, כתפיו התרחבו ובין ידיו למד לאחוז מעדר וטוריה. אנשים כבר לא רק ישבו ולמדו – הם גם יצאו ליערות וייבשו ביצות, סללו כבישים, בנו יישובים ומושבים ושכונות. מהיכן גייסו את האמונה והכוחות לעשות זאת? מהזהות הלאומית הברורה שהתחנכו אליה. שואה, פוגרומים, יחס מפלה ואלפי שנים של כיסופים לארץ משלהם (אין כמו ההמנון כדי להמחיש: ״התקווה בת שנות אלפיים״) בערו בדמם.

עתה, כשיסודות המדינה כבר מונחים, מתעוררת השאלה שעמדה בלב המחלוקות שקרעו את החברה הישראלית במהלך השנה האחרונה – לאן הולכים מכאן? חכמת היהדות מציעה לנו להתחיל בללמוד מי אנחנו. רק לימוד רוחני יכול לתת לנו השראה ולעזור לנו לתכנן את העתיד של המדינה. בסופו של דבר, ״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״. לא צריך לדעת את כל התשובות עכשיו, אך אם אנחנו רוצים להתקדם לקראת הבנות מוסכמות שיאפשרו לקבוצות השונות בעם ליצור עתיד משותף – אי אפשר לוותר על לימוד התרבות וההיסטוריה שלנו.