האם אמונה באלוהים זו בריחה מאחריות? ויכוח בין ניטשה, הנצרות והיהדות

פרידריך ניטשה, פילוסוף גרמני מהמאה ה – 19, שינה את העולם כולו בהכרזה דרמטית - ״אלוהים מת״. האמירה הזאת אינה מסתכמת באתאיזם תיאורטי בלבד, אלא היא מכוונת לעורר דיון מעשי. ניטשה הוא לא הראשון להצהיר הצהרה מסוג זה, אך הוא כנראה הראשון שהפך אותה לתיאוריה מקיפה אודות ההשלכות של אמירה זו על קיומו וערכיו של האדם. כך כתב בספרו 'המדע העליז': ״...המאורע החדש הגדול ביותר – כי ה"אלוהים מת הוא", וכי האמונה באל הנוצרי היא כבר בגדר "לא תאומן" – מחל כבר לפרוש את צלליו הראשונים על פני אירופה... ומה הם הדברים כולם, אשר לאחר שנתערער יסודה של אמונה זו, סופם מפולת שבהכרח, מפני שעל היסוד הזה עמד בניינם, עליו נשענו, בו מושרשים היו: למשל, כל המוסר האירופי שלנו.... הים, הים שלנו, הנה הוא משתרע לפנינו פתוח, ואולי לא היה עוד מעולם "ים פתוח" כל כך״. 

התבוננות בדבריו אלה של ניטשה מעלה שלוש נקודות מעניינות. הנקודה הראשונה היא שהתיאוריה שלו מתבססת על האלוהים המתואר באמונה הנוצרית. הנקודה השנייה היא שערכי המוסר האירופאים נבעו מתוך האמונה באותו אלוהים, ולכן עם מותו – כל הערכים הללו קורסים וגוועים יחד עמו. הנקודה השלישית נוגעת בחירות של האדם לבחור את ערכיו. הים הפתוח שניטשה מתאר הוא סמל לאפשרות שנפתחת לפני בני אדם, כתוצאה מכך שאינם עוד תחת מרותו של אלוהים, ליצור משמעות משל עצמם.

לכל פילוסופיה מצליחה יש הקשר היסטורי שאפשר לה להתפשט בעולם. הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שניטשה יצר מעלה על נס את החירות והאחריות של האדם – וזה אולי החידוש שאיים על התיאולוגיה הנוצרית. אחת המחלוקות המרכזיות בין היהדות לנצרות, נוגע לפירוש של נבואה ספציפית מספר ישעיהו. בנבואה, ישעיהו מתאר את עלייתו של המשיח, המכונה עבד ה׳, וכותב (ישעיהו נג): ״והוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ״. התיאולוגים הנוצרים טוענים שזהו תיאורו של ישו, שהסבל שלו מכפר על כל האנשים החוטאים – ובזכותו תבוא הגאולה. רוב הפרשנים היהודים לעומת זאת, מאמינים שעבד ה׳ הוא משל לעם ישראל בכללותו. המלב״ים מסביר את הציטוט שלעיל כך: "בעת שהיה שלום אל העובדי כוכבים (= גויים), היו מייסרים את ישראל... ובעת שפגעה אותם רעה וצרה, לא היו נותנים אל לבם שזה להם עונש על שמריעים לנקיים האלה, כי בהפך היו אומרים – שה׳ מעניש אותם על שלא הרעו לישראל ביותר ועל שהניחו להם שם ושארית, עד שחושבים שבחבורתו של ישראל נרפא להם״. כלומר, הדימוי מתאר את טעותם של הגויים, שחושבים שאלוהים ירפא אותם אם יתעללו בישראל.

המשמעות האמיתית הנגזרת משתי הגישות השונות, באה לידי ביטוי במעשה מן הגמרא (סנהדרין צח). רבי יהושע בן לוי שוחח עם אליהו הנביא ושאל אותו: ״מתי משיח יבוא?״. ״לך תשאל אותו״ ענה אליהו הנביא. ״איפה הוא יושב?״ שאל. ״ברומא״ ענה. הוא נפרד מאליהו והלך לפגוש את המשיח, שוחח אותו ושאל אותו מתי הוא יבוא. ״היום״ ענה המשיח. רבי יהושע חזר לארץ ישראל, עברו ימים רבים והמשיח עדיין לא הגיע. יום אחד שוב פגש את אליהו הנביא, ואמר לו: ״המשיח שיקר לי. אמר לי שהוא יבוא היום – והוא לא בא״. אליהו הנביא ענה לו: "הוא לא שיקר לך, אלא הוא רק ציטט לך את החלק הראשון של הפסוק: ״היום – אם בקולו תשמעו״.

סיפור מסתורי זה מדהים במסר שלו. בכך שהתלמוד מספר לנו שהמשיח יושב ברומא, הוא כמו מביע אמירה סמויה: "בואו נזרום לרגע עם התיאולוגיה הנוצרית (שהרי הנצרות התפשטה ברומא), נקשיב לה, ונבין מהו שורש המחלוקת בינינו לבינה״. אכן, יהושע בן לוי הולך עד לרומא, והוא אפילו מאמין למשיח שהוא יבוא היום. אך כאשר הוא חוזר והמשיח מתבדה, אליהו הנביא מניח לפניו את הגישה היהודית כאלטרנטיבה – האחריות בידיים שלנו. המציאות תשתנה לטובה רק כאשר נקום ונתקן את העולם.

הגישה הזאת, הקוראת לנו לקחת אחריות, מובאת בנבואות נוספות של ישעיהו הנביא – בשיח שבין עם ישראל לאלוהים. עם ישראל, המיואש מן הגלות הארוכה, פונה לה׳ בתחינה (ישעיה נא): ״עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ ה׳ - עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים... הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה; הַשָּׂמָה, מַעֲמַקֵּי-יָם--דֶּרֶךְ, לַעֲבֹר גְּאוּלִים. וּפְדוּיֵי ה׳ יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם, עַל-רֹאשָׁם…״. בניסוח פשוט יותר, ישראל בוכים: ״תתעורר! למה אתה לא מציל אותנו כמו שהצלת אותנו ממצרים? איפה הניסים שלך? למה אתה לא מחזיר אותנו לארץ ישראל?״. וכך אלוהים עונה להם (ישעיהו נב):״ עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ, צִיּוֹן:  לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ, יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ… הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי, יְרוּשָׁלִָם; הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ…״. באותו סגנון שהם פנו אליו, הוא עונה עם מסר ברור: ״זה תלוי בכם״. 

גישות פילוסופיות שונות אינן נשארות רק ברובד התיאורטי – יש להן השלכה מעשית על החיים. חכמת היהדות סוברת שאמונה באלוהים, במוסר ובערכים בלתי מעורערים, אינה מנוגדת לחירות ולאחריות אנושית. לתפיסתה, דווקא האמונה שלנו בכך שיש אלוהים שברא עולם עם טוב ורע, היא זאת שמחייבת אותנו לקחת אחריות על העולם כולו. אין מתאים מלסיים במאמרו של הרמב״ם, על גודל האחריות האנושית: ״...צריך אדם שיראה עצמו כל השנה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם - חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד - הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להן השחתה. עשה מצוה אחת - הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה…״.

זה בידיים שלנו.