איך הצליחו היהודים בשואה לשמור על אנושיותם?

בין השנים 1939 ל-1944 השמידה גרמניה הנאצית את מרבית יהדות אירופה. היא החריבה קהילות שחיו מאות שנים על אדמת אירופה ומחקה כמעט לחלוטין את זכרן. מבין חורבותיה המעשנות של יהדות אירופה קמה מדינת ישראל והצהירה קבל עם ועולם שגרמניה הנאצית נכשלה: היא לא הצליחה לאבד את זכר היהדות. העם היהודי חזר אל הבמה חי מאי-פעם. ועתה, לא בצורה של קהילות קטנות הנתונות לחסדי העמים המארחים, אלא כעם עצמאי השוכן לבדו ובגויים לא יתחשב.

הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, מהמנהיגים היהודים הבולטים של יהדות ארה"ב בדור לאחר השואה, מתאר תחייה זו במילים דרמטיות במיוחד, במסתו "קול דודי דופק":

לפני שנים מעטות, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי-גז וכבשנים; בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסיה הנוצרית; בליל חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד – בליל זה גופו צף ועלה הדוד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אוהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים וייסורי גיהנום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה; עטופת אבל, נולדה מדינת ישראל!

אולם, לידתה של מדינת ישראל לא הביאה אותנו להסתיר ולשכוח את עברנו העגום. אומנתם של ישראל היא הזיכרון. אנו עם שזוכר את עברו. עם הקמתה של מדינת ישראל, קבעה הממשלה יום מיוחד לזיכרון השואה. אלא שלצד זיכרון הטרגדיה הנוראה, אנו מבקשים להדגיש ביום זה גם את התקומה והגבורה. איננו רוצים שזיכרון השואה יהיה דבר הממיט עלינו יאוש ואומללות אלא זיכרון המרומם ומחזק אותנו, ומלמד כי לא נשברנו גם בשעות האפלות והקשות ביותר של עמנו, והצלחנו להתגבר ולהתרומם מהם.

הביטוי המרכזי של התקומה הוא כמובן הקמת מדינת ישראל לאחר השואה. הקמת המדינה מגלה שלא הצליחו לשבור את רוחנו אלא העם היהודי שמר על עצמו וצורתו, והצליח להתאושש במהרה לאחר החורבן הנורא. אך מהו סוד תקומה זו? כיצד באמת הצלחנו לשרוד את השואה הנוראה ולא להישבר?

התשובה לשאלה זו היא גבורת הרוח היהודית שהתגלתה במהלך השואה עצמה, בשעות האפלה הנוראית, כשכל תקווה לא נראתה באופק. ביטוי אחד לגבורה זו הוא הניסיונות הזעירים להיאבק בנאצים, כמו חיה קטנה שמתנגדת למי שמבקש לשחוט אותה, אם בלוחמה פרטיזנית ביערות ואם במסגרת התארגנויות בגטאות שונים, כדוגמת גטו ורשה. ביטויי גבורה אלו הודגשו היטב בטקסי הזיכרון לשואה בשנים הראשונות להקמת המדינה, כאשר נדרש לחזק את הרוח הלוחמנית של העם. אולם, מעבר לביטויי גבורה מקומיים אלו, ישנו מובן נוסף לגבורה, יסודי הרבה יותר, שהוא השורש להתנגדות הכוחנית. גבורה זו היא היכולת להישאר נאמן לעצמך, למי שאתה – להישאר יהודי גאה.

הנאצים לא ביקשו לטבוח בנו כמו שטובחים צאן. הם ביקשו להרוס את האנושיות שלנו לפני שהם משחיתים את הגוף שלנו והופכים אותו לעפר, כפסולת שאין לה מקום בעולם הזה. העינוי בגטאות ובמחנות ביקש להשפיל את היהודים למדרגת אורגניזמים אוטומטים, מכונות, הבזויות אפילו מחיות. הנאצים ביקשו להוציא את היהודים לא רק ממשפחת בני האנוש, אלא מהסדר הטבעי בכלל. ניצולים רבים מתבטאים שהיחס של הנאצים אל היהודים היה "גרוע מכלב". זהו דימוי מעניין, כיוון שבתרבות האירופאית נהוג לכבד מאד כלבים, הרבה יותר ממה שמכבדים זרים. "גרוע מכלב" לא משקף בשום צורה לכאורה את עומק האכזריות הנאצית. אני הייתי חושב על דימויים כמו "גרוע מעכברושים" או "גרוע ממקקים" – דימויים שהולמים בעיני יותר את העומק הבלתי נתפס של הפראות, הרצחנות, התפלצתיות הזוועתית, הצחוק הקר והאכזר שבו יורים קבוצת חיילים נאצים לעבר נערה יהודייה קטנה, מפוצצים את גולגולתה ומקיזים את דמה לכל עבר. "גרוע מכלב"?! האם זה הדבר החמור ביותר שניתן להגיד עליהם?

אך במידת מה, תיאור זה אכן לוכד את עומק האכזריות והזדון הנאצי. הם לא ביקשו להוציא אותנו רק מחברת בני האנוש, ולשלול מאתנו את "מותר האדם". הם ביקשו להוציא אותנו אפילו מעולם הטבע. הם לא ראו בנו אפילו חיות. לא רק שהם לא ראו בנו "בני אדם". הם לא זיהו אותנו כיצורים ששייכים באיזושהי צורה למעגל החיים בטבע, שיש להם מקום בג'ונגל אולי, בגן החיות או בתור חיית מחמד. הם ראו בנו סרח עודף של הקיום. תקלה אבולוציונית. משהו שאין לו מקום במערך האקולוגי וצריך להיפטר ממנו כמו מפסולת אורגנית.  

גילוי הגבורה היסודי בשואה היה עוצמת הרוח שהתנגדה לשלילת צורת האנוש. ליהודים במחנות ובגטאות לא היה כוח פיזי להתנגד לנאצים. הם היו אזרחים פשוטים ותמימים, שחיים בשלווה בערים ובשכונות שלהם, ופתאום מגיעים הרשויות, פקיד ממשלתי לצד חייל עם נשק, ואומרים להם להתייצב בתחנת הרכבת עם הסבא והסבתא, הילדים והתינוקות, לקראת פינוי. כל העולם שהם הכירו התפרק. המדינה עצמה קמה עליהם. כיצד ניתן עוד להאמין במשהו? כיצד ניתן להתנגד? דוחסים אותך ברכבות כמו בעלי חיים המובלים לשחיטה, ואז משליכים אותך למחנות שבהם שוללים ממך כל סממן אנושי, ומתייחסים אליך כמו גאדג'ט זול מעלי-אקספרס, שמשתמשים בו עד שנגמרת הבטרייה, ואז שולחים לאשפה. כדי להתנגד לכך צריך לזכור שאתה בן-אנוש. איך מרגישים בן-אנוש במצב זה?

גבורת הרוח היהודית הייתה היכולת המופלאה שלהם לשמור על צורת האנוש שלהם, וזאת באמצעות הנאמנות שלהם לעצמם, ליהדותם. בספרו "אלה שלא נכנעו" מגולל ניצול השואה, משה פראגר, את סיפורם של ה"מתיתיהו'ס", קבוצת נערים חסידים שהקימה מחתרת ללימוד תורה ולעשיית מצוות בגטו וורשה, מתוך סכנת חיים. כיוצא בו, ויקטור פרנקל נפעם מגבורת הרוח של היהודים המסורתיים במחנות, שהמשיכו לחיות כמו יהודים למרות שכל התנאים ניסו לשלול מהם צורת אנוש. הוא מספר בהתפעלות על כך שהיהודים במחנות סירבו להיכנע לתנאים המשפילים, והמשיכו להילחם לחיות חיים יהודיים:

האם יצליחו למצוא בצריף שלהם פינה שבה יוכלו להתפלל תפילת מעריב במניין? ואיך ישיגו זוג תפילין? כמה מנות לחם יצטרכו לשלם בעבורן [...] הם כפו קצב אחר על המציאות הקשה שבתוכה כלאו אותם וכך עיקרו מתוכה את ארסה המשחית צלם אנוש. הם חיו את חייהם כיהודים.

היהודים המשיכו לזכור מי הם גם שכל העולם ניסה להשכיח זאת מהם. גבורת רוח זו, לזכור מי אתה בכל התנאים, היא שאפשרה את התקומה לאחר השואה, והיא היא הניצחון האמיתי על הנאצים.