עוד טיול בגמרא: מי אחראי על נזק, ומהם גבולות האחריות שלנו?

לא סתם יהודים לכל אורך ההיסטוריה לקחו חלק במהפכות חברתיות ברחבי העולם. לאחר שנכוו מעוני ועבדות במצרים, בני ישראל יצאו לחופשי – נחושים להקים חברה שהערכים שלה יהיו הפוכים לחלוטין מן הרוע שנחשפו אליו. בספר דברים כתוב: ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ״. כלומר, לעם ישראל יש זכות להקים את ארצו רק אם הוא יהיה נאמן לאידאל שהציב לעצמו בראשונה – לדאוג לחלשים, לבער את השוחד, להשתית את חייו על יסודות של צדק ומשפט. אולם, כדי להקים חברה כזאת, פילוסופיה ודיבורים זה לא מספיק. אם רוצים שהערכים הללו יתממשו בקרב עם שלם - צריך חוקים שיורדים לפרטי פרטים. היסוד הבסיסי ביותר לצדק ומשפט, לפי חכמת היהדות, הוא חלוקת תחומי אחריות. אם אנשים לא ידעו מי אחראי על מה ומתי, איך אפשר לצפות שהם ייקחו אחריות? לכן, הגמרא שלנו עוסקת בדיוק בנושא הזה. כמו תמיד, נתחיל במשנה (= טקסט קדום שהדיונים בגמרא מבוססים עליו):

משנה: ״כָּל שֶׁחַבְתִּי בִשְׁמִירָתוֹ, הִכְשַׁרְתִּי אֶת נִזְקוֹ. הִכְשַׁרְתִּי בְמִקְצָת נִזְקוֹ - חַבְתִּי בְתַשְׁלוּמִין כְּהֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ...״.

המשנה קובעת כאן כלל: כל דבר שהתחייבתי לשמור עליו, ואותו דבר הזיק למישהו אחר – אני אחראי על הנזקים שנגרמו. למשל, אם הבטחתי לחבר טוב לעשות בייביסיטר לכלב רוטוויילר שלו בזמן שהוא יוצא לדייט, אבל בסוף הזנחתי את המשימה, הלכתי לענייני והשארתי דלת פתוחה, והכלב ברח מהבית ונשך אדם אחר – למרות שזה לא הכלב שלי, זאת עדיין אחריותי לשלם על הטיפול והפיצוי של האדם שננשך. אולם לא כל כך ברור מהי כוונת המשפט השני, והגמרא אכן מנסה להבין:

גמרא: ״הִכְשַׁרְתִּי מִקְצָת נִזְקוֹ – חַבְתִּי בְּתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ כְּהֶכְשֵׁר כׇּל נִזְקוֹ. כֵּיצַד? הַחוֹפֵר בּוֹר תִּשְׁעָה, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב״.

הגמרא פותחת בשאלה – באיזה אופן מספיק להכשיר את ״מקצת הנזק״ כדי להיות אחראי לשלם על כל הנזק? האם תמיד מספיקה אפילו השתתפות קטנה בעבירה כדי להיות חייב על הכל? בואו נדמיין שוב את הסצינה עם הרוטוויילר. נגיד ששעה לפני כן, שיחקתי באותו מקום כדורגל עם חבר נוסף בשם יוסי. יוסי בעט בכדור על הגדר, ומעוצמת החבטה נוצרה שם פרצה. בהמשך, הכלב נמלט דרך אותה פרצה ונשך איש ברחוב. האם אפשר לומר שיוסי אחראי על כל הנזק שנוצר מהנשיכה רק בגלל שהוא ״הכשיר״ את האפשרות של הכלב לברוח, או שרק אני אשם מכיוון שאני זה שהתחייב לשמור על הכלב? הגמרא עונה בכך שהיא מביאה דוגמה לסוג המקרים שעליו המשפט מדבר: אם אדם אחד חפר ברחוב בור בעומק של תשעה טפחים (= בערך 81 ס"מ״) ואדם אחר הגיע אחרי שהלך וחפר בו עוד טפח (= בערך עוד 9 ס"מ), ובהמה של אדם אחר שוטטה ברחוב ונפלה בבור – האדם שחפר אחרון לוקח על עצמו את כל האחריות. מה אפשר ללמוד מהדוגמה הזאת? כדי להבין צריך קצת רקע: בעמודים הקודמים התלמוד מציין שיש הבדל משמעותי בין בור בעומק של 9 טפחים לבור בעומק של 10:״ וקים להו לרבנן (= לפי החישוב של החכמים) י׳ עבדן מיתה (= בור בעומק של 10 טפחים או יותר מסוגל להרוג), ט׳ נזיקין עבדי, מיתה לא עבדי (= בור בעומק של 9 טפחים ומטה יכול אמנם להזיק, אך באופן כללי אין בו סכנת מוות)״. מכאן אפשר להבין מהי כוונת הגמרא שלנו: כדי שהשתתפות קטנה במעשה תגרוף את כל האחריות, ההשתתפות צריכה לגרום לשינוי מהותי באופי הנזק. אם האדם האחרון לא היה חופר את הטפח האחרון, הבור לא היה מהווה סכנת מוות. לכן, כאשר הבהמה של האדם השלישי נפגעה מהבור, האחרון שחפר לוקח על עצמו את כל האחריות.

גמרא:״ ... דתניא (= יש לנו מקור אחר שאומר): החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה, אחרון חייב. רבי (= לעומת זאת, רבי יהודה הנשיא) אומר: אחר אחרון למיתה , אחר שניהם לנזיקין (= רק אם הבור הרג את הבהמה, כל האחריות היא של מי שחפר את הטפח האחרון. אך אם הבהמה רק נפצעה, גם האדם הראשון שחפר את הבור צריך להשתתף בנזק).

עדיין יש דברים שנשארו לא ברורים. אם הסיבה שהאדם האחרון שחפר את הבור לוקח את כל האחריות היא שהוא גרם לשינוי מהותי באופי המזיק, כלומר שכעת הבור מסוגל להרוג, נשאלת השאלה: מה קורה אם למרות שהבור מסוגל להרוג, הוא הזיק מבלי להרוג? לכן הגמרא מפנה אותנו למחלוקת בין שתי דעות, הראשונה אנונימית (= כאשר מופיעה בגמרא דעה אנונימית, בדרך כלל היא מייצגת את דעת רוב החכמים) והשנייה של רבי יהודה הנשיא. לפי הדעה הראשונה, בגלל שהאחרון שחפר שינה את המהות של הבור – מעתה הוא אחראי לכל נזק שהבור יגרום. מכיוון שהוא זה שיצר את המהות החדשה, הוא לוקח על עצמו את האחריות על כל נזקיה. לפי זה האחריות מבוססת על פעולת החופר ולא על תוצאת הפגיעה. לעומת זאת, רבי יהודה הנשיא טוען שרק אם הבור גרם להרג, כלומר שהבור פעל לפי המהות החדשה שהחופר העניק לו, רק אז החופר לוקח את כל האחריות לנזק. לפי שיטתו, האחריות חייבת להתבסס גם על הפעולה של החפירה וגם על התוצאה של הפגיעה. כאשר מתבוננים בתשומת לב, מתברר שזאת מחלוקת גורלית שבליבה עומדת סוגייה שלפיה נקבעות מערכות שלמות של חוקים: האם המעשה שהכשיר את המזיק למהותו החדשה מספיק כדי לחייב את האדם בכל האחריות לנזק שייגרם, או שאם התוצאה שונה ממה מהמהות החדשה אליה הכשיר את המזיק– יש לאדם פחות אחריות על הנזק?

גמרא: ״מתקיף לה רב זירא: ותו ליכא? (= רב זירא תוהה מדוע הגמרא בוחרת להשתמש דווקא בדוגמא של החופר בור כדי להסביר את כוונת המשנה ב״הכשרתי מקצת נזקו״. האם אין עוד דוגמאות?) והא איכא (= אפשר לתת גם דוגמא כזאת:) מסר שורו לחמשה בני אדם ופשע בו אחד מהן (= אדם אחד נתן לחמישה אנשים לשמור על השור שלו, ואחד מהשומרים התרשל בתפקידו) והזיק – חייב (= אם כתוצאה מכך השור הזיק, השומר שהתרשל הוא האחראי הבלעדי, והוא חייב לשלם על כל הנזק).

רב זירא מביא דוגמא נוספת, וטוען שגם היא מדויקת ומתאימה כדי להסביר את הביטוי ״הכשרתי מקצת נזקו חבתי כהכשר כל נזקו״. בתגובה לכך, הגמרא טוענת שהדוגמא של רב זירא אינה מתאימה:

גמרא:״ היכי דמי? (= באיזה מצב השומר שהתרשל חייב על כל הנזק?) אילמיא דבלאו איהו לא הוה מינטר, פשיטא דאיהו קעביד! (= אם תאמר שזה היה נחוץ שדווקא חמישה אנשים ישמרו על השור, הרי שהתרשלותו של השומר האחד היא זאת שגרמה לנזק, ולכן מן הסתם שהוא יהיה חייב בכל האחריות). אלא דבלאו איהו נמי מינטר (= אלא במצב שלא חייבים אותו, וגם ארבעה יכולים להסתדר ולשמור על השור), מאי קעביד? (= למה שיחייבו אותו בכלל? הרי גם בלעדיו הם יכלו לשמור ולמנוע את הנזק)״.

הגמרא מסבירה שבדוגמה של רב זירא אי אפשר לומר שהשומר הכשיר ״מקצת נזקו״. אם הוא היה נחוץ לשמירה, וכולם עשו את עבודתם נאמנה חוץ ממנו – הרי שהוא הכשיר את ״כל הנזק״, כי הוא באמת האחראי הבלעדי והאחרים לא עשו שום דבר שגוי. אם הוא לא היה נחוץ, הרי שגם זה שהוא עצמו התרשל לא באמת גרם אפילו למקצת הנזק, רק האחרון שלא שמר - הוא זה שאפשר לנזק לקרות. כך או אחרת, הדוגמה הזאת אינה מתאימה כדי להדגים את הביטוי הייחודי של ״הכשיר מקצת נזקו״.

גמרא:״ מתקיף לה רב פפא, והא איכא הא דתניא: (רב פפא מנסה להביא דוגמא אחרת שתתאים למשפט ״הכשרתי מקצת נזקו...״) ה׳ (= חמישה) שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו – האחרון חייב״.

רב פפא מביא דוגמא אחרת שהגמרא צריכה לבדוק אם היא מתאימה למשפט ״הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומין כהכשר כל נזקו״. בנוסף, יש הבדל בין הדוגמא של רב פפא לדוגמא הקודמת של רב זירא. לשם כך צריך להסביר: כמו בבית משפט, גם התלמוד מבוסס על תקדימים ופסקי דין קודמים. החכמים היו משננים בעל פה סיפורים וחוקים שהועברו במסורת מפה לאוזן, ומבססים עליהם את החוקים החדשים. מהסיבה הזאת, לדוגמא של רב פפא, שהיא מבוססת על המסורת שבעל פה, יש סמכות חוקית עבור החכמים. לכן, הגמרא לא יכולה להסתפק רק בלבדוק אם היא מתאימה למשנה, אלא היא תנסה לרדת לעומק של הדוגמא ולהבין מה היא באה ללמד.

גמרא:״ היכי דמי? (= מתי האדם שישב אחרון חייב בכל הנזק?) אילימא דבלאו איהו לא איתבר, פשיטא! (= אם כאשר בלעדיו היא לא הייתה נשברת – הרי שזה רק באשמתו שהספסל נשבר, וזה לא ״מקצת נזקו״ אלא ״כל הנזק״ באחריותו). אלא דבלאו איהו נמי איתבר, מאי קעביד? (= אבל אם הספסל היה נשבר גם בלעדיו, הרי שהוא אפילו לא גרם ל״מקצת נזקו״, שכן כך או אחרת הספסל היה נשבר)״.

הגמרא טוענת שגם הדוגמא הזאת לא מתאימה, מאותן הסיבות שהדוגמא הקודמת לא התאימה. האדם האחרון שישב או גרם להכל או גרם לכלום, כך או אחרת הוא לא הכשיר את ״מקצת נזקו״.

גמרא: ״סוף סוף מתניתא היכא מתרצא? (= בכל אופן, מה הדוגמא הזאת באה ללמד?) לא צריכא דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי והשתא איתבר בחדא שעה (= זה בא ללמד על מקרה ספציפי, שבו בלעדי האיש האחרון שישב הספסל היה נשבר אחרי שעתיים, ובגלל המשקל של האיש האחרון הספסל נשבר בשעה אחת). דאמרי ליה – אי לאו את הוי יתבינן טפי פורתא וקיימין (= שהם יכולים לומר לו: ״אם לא היית מצטרף, היינו יושבים קצת יותר משעה וקמים, ואז הספסל לא היה נשבר בכלל״) ״.

עכשיו הגמרא מתעמקת בדוגמא של רב פפא ושואלת: מה היא באה ללמד? כמו שאמרנו, חכמים שיננו את פסקי הדין הקודמים ולמדו בזכותם את החוקים החדשים. אם הדוגמא לא הייתה חשובה ולא היה לה מה ללמד, הם לא היו טורחים לשנן וללמוד אותה. ולכן, גם בלי הדוגמא יכלנו להסיק בהיגיון פשוט שהאדם שישב יהיה אחראי על השבירה רק במידה שהוא גרם לה, אם כן מה מוסיפה לנו הדוגמא? התשובה של הגמרא, היא שיש מקרה אפור שבו הדוגמא אכן מלמדת אותנו על מי האחריות. הדוגמא מלמדת שכאשר הישיבה של האדם האחרון אמנם לא גרמה לשבירה, אך היא האיצה את המהירות שבה הספסל נשבר – אז האדם האחרון אחראי על כל הנזק, מפני שאולי היושבים היו קמים לפני שהספסל נשבר, ובכך נמנעים משבירתו באופן כללי.

גמרא:״ ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר (= אם הם יאשימו את האדם האחרון שישב, אז הוא  יכול לענות להם: ״אם לא הייתם ממשיכים לשבת לידי, הספסל לא היה נשבר בכלל. אבל בגלל שלא נעמדתם – גם אתם אחראים)״.

התשובה של האיש סותרת את ההיגיון הקודם, כלומר שהוא האחראי הבלעדי מאחר והאיץ את תהליך השבירה. לכן, הגמרא משנה את דעתה ומציעה הסבר אחר למה שהדוגמא נועדה ללמד:

גמרא:״לא צריכא דבהדי דסמך בהו תבר (= הדוגמא נועדה ללמד, שאם האיש רק נשען על היושבים והכביד על הספסל, אך לא ישב בעצמו – הוא עדיין אחראי לנזק שנגרם לספסל). פשיטא (= אבל גם זה מובן מאליו!), מהו דתימא? (= מה היית עלול לחשוב אם לא הייתה הדוגמא הזאת?) כחו לאו כגופו דמי (= שאם האדם הפעיל כוח באופן עקיף בלבד על הספסל, זה שונה מאם הוא ממש פוגע בו באופן ישיר, כמו בישיבה, ולכן אולי הוא לא אחראי לנזק). קא משמע לן דכחו כגופו דמי, דכל היכא דגופו תבר כחו נמי תבר (= הדוגמא נועדה ללמד שאין הבדל אם האדם הפעיל כוח עקיף או פגע באופן ישיר עם גופו בספסל. כוח עקיף שנוצר מפעולתו הוא בדיוק כמו כוח ישיר לעניין האחריות של האדם).

הגמרא מסכמת: הדוגמא מלמדת אותנו שאדם אחראי למעשיו גם אם הוא לא גרם להן בגופו. אם אדם ירק על הרצפה, ואדם אחר החליק על הרוק ונפל על הראש – מי שירק אחראי על הנזק למרות שהוא לא פגע בו במגע ישיר עם גופו. אדם צריך לקחת אחריות לא רק על התחום המצומצם של גופו, אלא לחשוב לפני כל פעולה שהוא עושה – האם היא עלולה להזיק לאדם אחר?

ובכן, זה הפרק להיום. הפעם ירדנו לפרטי הפרטים של האחריות האנושית, שרק באמצעות בירורם ניתן ליצור חברה שפועלת על פי ערכים של צדק ומשפט. גם אם לא להכל יש לנו תשובה – העיסוק ברעיונות הללו מעלה שאלות ותהיות שמעוררים את המודעות שלנו למושג האחריות, ויש לזה ערך רב. זהו הטיול השלישי שלנו בין שבילי הגמרא, נתראה בפרק הבא!