למה טלי לא מצליחה להתקדם בחיים, למרות שהכל מושלם?

טלי היא בחורה מוכשרת מאוד, חכמה, טובת לב, מאירת פנים, יפה ומחוזרת. היא בת שלושים וכבר סיימה ללמוד שני תארים. יש לה חברות טובות ומשפחה תומכת. נדמה, למתבונן מהצד, שהיא מחייכת אל החיים והחיים מחייכים אליה בחזרה. אבל כשטלי פוגשת בחור שמוצא חן בעיניה היא נלחצת, חוטפת התקף חרדה, דוחה את הפגישה הבאה, מתרצה ונפגשת איתו בגלל שהנשים בחייה משכנעות אותה לתת צ'אנס, רק כדי לומר לו בפגישה שהיא לא פנויה לזוגיות ואז לחזור בוכה לחברותיה כשבפיה המשפט הקבוע: "יצאתי מטומטמת. אני מקרה אבוד". 

טלי רוצה לצאת מבית הוריה ולשכור לעצמה דירה, אבל מפחדת. היא נואמת לעצמה שהיא מסוגלת, אבל לא מאמינה לנאום של עצמה. בכל פעם שהיא מוצאת עבודה היא עוזבת אותה אחרי שלושה חודשים לכל היותר, למרות שאוהבים אותה מאוד ומבקשים שתישאר. היא כבר למדה עבודה סוציאלית ועשתה הסבה לחינוך. כעת היא חושבת על הסבה לסיעוד כי "לא יזיק שיהיו לי כמה תארים". יש לה מחלה נדירה שגורמת לה להתגרד בלילות במקום לישון והיא לוקחת ציפרלקס נגד חרדות.  

טלי לא מאושרת. היא חווה עצב, ייאוש, כעס על עצמה ותסכול מתמשך.

הניצנים הופיעו כשהייתה בת עשר והבנות בכיתה עשו עליה חרם. מאז היא מבוהלת ומנסה בכל דרך להגן על עצמה מפגיעה נוספת. 

היא כל כך רוצה להתחתן אבל מפחדת להיות חשופה ולהתמסר. מנגנוני ההגנה שלה נזעקים כמו כיפת ברזל.

אפשר להבין את הפחד שלה, אך נשאלת השאלה: כיצד מסייעים לה, ולאחרים שנפגעו מהחיים ומורכבותם, להיפתח שוב ולתת אמון?

אני מתבונן ורואה סביבי אנשים כבולים בתוך ה"לופים" של עצמם ולא מצליחים להיחלץ ולהיות מאושרים. זה כואב, כי יש הרבה "טלי" בעולם. וזה כואב כי כמעט אף אחד לא נולד כך. כבול.

בשלב הראשון, התינוק נולד תמים ומתוק, וכמו אדם וחווה שהונחו בגן עדן, כל הטוב מזומן לו במרחק נגיעה. הלב פתוח, מתרגש, אימפולסיבי. הוא לא נדרש לשיקול דעת ואין באפשרותו לדחות סיפוקים.

אבל בשלב השני הלב מתחיל להיסגר; החיים מקשים עליו, הוא נאלץ לפתח מערכות הגנה כדי לשרוד, אמונות ומחשבות שגויות הולכות ומשתרשות, מתפתח מאבק בין שכל לרגש וחלק מהרגשות חנוקים ו"מאולפים" על ידי השכל והחברה. 

בשלב השלישי, שלב הבגרות, האדם עומד בפני בחירה – האם להתקשות עוד יותר, או אולי דווקא לרכך את חומות ההגנה? על פי רוב, רק לאחר שיעשה עבודה רוחנית ורגשית, רק לאחר שילמד על עצמו ועל העולם וילמד לשלב בין השכל והרגש, יהיה האדם חזק מספיק ויוכל להסיר את החומות וההגנות שבנה. רק אז יוכל להנכיח את האני שלו בצורה אותנטית, להביע את רצונותיו, להתרגש מהדברים הפשוטים ולהתחבר אל עצמו ואל הזולת עם לב פתוח, בדרך המחודשת אל גן העדן, אותו גן עדן שנמצא בכל מקום שבו נאפשר לו להתקיים.

נדמה לי שאנחנו חווים סבל בחיינו, כי אנחנו נמצאים עדיין בין השלב השני לשלישי. 

מי שהצליחה להעביר את המסר על שלושת השלבים הללו בצורה יצירתית מאוד, היא המשוררת וסופרת הילדים אורית גידלי. בספרה "נונה ומחק האוויר" (כנרת זמורה ביתן, 2015), היא מספרת על נונה, ילדה ש"התלהבה מדי" בפני החברות שלה בגן, וברחה לה מהפה המילה – "שללינג". כולן הסתכלו לעברה ומישהי אמרה, "איזה מילה של תינוקות". נונה נבהלה וחשבה לעצמה, "למה אני לא יכולה אף פעם להתלהב בלי להתלהב?". היא רצה הביתה, מצאה מחק, והחליטה שהיא יכולה למחוק את השללינג, את ההתלהבות, כאילו לא היא אמרה את המילה הזו וכאילו הבנות לא שמעו אותה.

היא הולכת ומוחקת את השללינג ומגלה שזו באמת אופציה, למחוק. אז היא מחליטה למחוק מילים נוספות שאמרה. לאט לאט היא נרגעת, כי אף אחד כבר לא מאשים אותה בהתלהבות יתר, אבל היא גם מבינה שהיא הפסיקה להתרגש, שהיא מחקה לעצמה את הרגש. ההצלחה שלה הופכת להיות הכישלון שלה, כי מי רוצה לשחק עם ילדה שאין בה שמחת חיים? עד שילד אחד מהגן מתוודה בפניה עד כמה הוא אוהב אותה דווקא כשהיא מתלהבת. הסיפור מסתיים בכך שהיא בוחרת, למרות הפחד מפגיעה חוזרת, להרגיש ולבטא שוב את ההתלהבות והרגשות שמחקה.

איך נחזור להרגיש רגשות במלואם? איך נחזור לחוות את הדברים בפשטות כמו כשהיינו ילדים? 

אנחנו באים לעולם טבעיים, פשוטים, סקרנים, נלהבים, מלאי כוחות ופתוחים. ואז מישהו, מבוגר או ילד, מגיב כלפינו בציניות, באדישות או בניכור, וזה פוגע בנו. הרבה פעמים לא הייתה לאדם מולנו כוונת זדון, אבל אנחנו נפגעים ובוכים, ותוך כדי הבכי או העלבון נוחתת עלינו ההבנה שאנחנו זקוקים למערכת הגנה, כי אנחנו לא יכולים להביא את האור שלנו, את עצמנו, את הציפייה שלנו לאהבה ללא תנאי וללא גבול, ללא שומרים וחומות שיפרידו בינינו לבין העולם שמחוץ לנו. אז אנחנו מתחילים להסתיר, לשקר לעצמנו ולסביבה, למחוק בעצמנו חלקים מההתלהבות, מהכישרון, מהאותנטיות ומהצורך שלנו באהבה. 

מדוע? כי אנחנו לא בטוחים שיקבלו אותנו כמו שאנחנו. שיאהבו אותנו כך, ללא תנאי.

קשה לנו לחזור להיות אנשים שלא חוששים להרגיש, בעיקר לאחר שנפגענו. זו עבודה קשה ומאתגרת אבל היא לא בלתי אפשרית. 

אם יש דבר אחד שאפשר לומר על נפש האדם בוודאות, ועל כך מסכימים כל החוקרים, הוא שהנפש היא עניין מורכב. 

מדוע מורכב? 

1. כי כל אדם הוא תמהיל שונה. האינסוף מתבטא בו באופן ייחודי וחד־פעמי.

2. כי טכניקה שעוזרת לאחד אינה מועילה לאחר, ולהיפך. אין שיטה אחת או דרך אחת לטיפול בנפש האדם.

3. כי הנפש היא צומת סואן ומרובה נתיבים. נתיב אחד שלה הוא הגוף, הנתיב השני הוא הרגש, השלישי הוא המחשבה, הרביעי כוח הדיבור, החמישי הדמיון, השישי הזיכרון, השביעי הרוח, השמיני הנשמה, וכן הלאה.

יוצא מדברינו, שכמעט בלתי אפשרי "להיות פשוט". יש צורך במחלפים אדירים כדי שכל הנתיבים הללו יזרמו בהרמוניה, בלי פקקים ובלי תאונות שרשרת. אין פתרון פשוט, אבל יש תהליך. מסע. צעדים קטנים בדרך לשינוי גדול. שינוי שבו תמיד עדיף שהאדם יגלה את התשובות מתוכו. שיעשה עם עצמו עבודה רוחנית, שיתעורר ויתבונן נכוחה על חייו, ויוכל לקבל החלטות אמיצות.