שאלה:

'הרגע האחרון' הזה מוציא אותי מדעתי. הראשון לספטמבר מתקרב, שוב לא יודעים מה יהיה, ושביתה, ומיגון, ורגע אחרון. זה קורה המון לאחרונה. קבענו חופשה באוגוסט, ברגע שאחרי האחרון ביטלו לנו את החופשה כי חברת התעופה הפסיקה בבת אחת את הטיסות לארץ בגלל המלחמה. הרגע האחרון הזה פוגע בכל יציבות שהיא, מערער לי את הבטחון לגמרי. נשמע מוזר, אבל אפילו אם תודיעו מראש שפתיחת שנת הלימודים תדחה, שהטיסה תבוטל, שתמשך המלחמה עוד שנתיים, חלילה, יהיה לי יותר קל מאשר חוסר הוודאות, והדקה ה-90. איך מתמודדים עם משהו שאי אפשר להתארגן לקראתו?

תשובה:

מסופר בגמרא (מסכת תענית דף כ') על שנה אחת שבה עם ישראל עולה לרגל לירושלים (זו הייתה מצוה שנהגה 3 פעמים בשנה כשהיה בית מקדש), והמצרך הבסיסי ביותר – מים – חסר! הייתה שנה יבשה, לא ירדו די גשמים, והבורות – ריקים. אנשי ירושלים הבינו איזו אכזבה הולכת לבוא על עולי הרגל, ואחד מעשיריה, נקדימון בן גוריון שמו (אגב, את שמו בחר רה"מ דוד בן גוריון לאמץ לעצמו כשם משפחה), החליט לעשות מעשה. היו כמה בורות שהיו בהם מים, והיו שייכים לאדון רומאי אחד. נקדימון לווה ממנו 12 בורות מים מלאים, עם התחייבות לכך שאם לא יחזיר לו אותם מלאים עד לתאריך מסוים, הוא ייתן לו סכום עתק של 12 ככרי כסף. כך היו מספיק מי שתיה ורחצה לעולי הרגלים. בינתיים מתקרב התאריך הקובע, ואין גשם. בורות ירושלים ריקים. הגיע היום האחרון! "אדון" שמח וטוב לב, שולח שליחים לנקדימון – המים או הכסף! נקדימון משיב: לא נגמר היום. אולי היום יחול המהפך. נקדימון צוחק ואומר – כל השנה לא ירד גשם וכעת ירד גשם, ועוד בכמות שתמלא את הבורות? בצהרים הוא שולח לו שוב- המים או הכסף! ונקדימון משיב– עוד לא שקעה השמש, "כל היום שלי הוא". מה הוא חשב שיקרה?

 סמוך לשקיעת החמה נכנס אדון לבית המרחץ לחגוג את העושר הרב שהוא הולך לזכות בו, ובמקביל נכנס נקדימון לבית המקדש ואומר בערך כך: 'רבונו של עולם, האם פעלתי למען האינטרס שלי? הרי עשיתי את כל זה כדי שיהיה לעולי הרגל מה לשתות!'. מיד התחילו לרדת גשמים בכמויות ענק, והבורות התמלאו ואף העדיפו. ובהמשך הסיפור, בדיון הפורמלי בטענת אדון שהגשם ירד אחרי השקיעה, מבקש נקדימון מהא-ל: "רבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך", העננים מתפזרים והשמש נותנת חיוך אחרון של יום לפני ששוקעת, מבהירה שהייתה גם עמידה מדויקת בזמנים...

אותי, בקריאת סיפור הזה, הדהימה שלוות הנפש של נקדימון, הרוגע שהוא הצליח להגיע אליו. כשהוא אומר "כל היום שלי הוא", הוא באמת מאמין שהכל יכול להשתנות ברגע אחד. הוא לא יכול לדעת בוודאות, אבל הוא לא נלחץ מהאפשרות שלא. איך הוא ישן בלילה בכל התקופה הזו? איך הוא לא נכנס ללחץ מהשליחים של אדון על הבוקר? אני משוכנע שהוא היה מעדיף לראות את הבורות מתמלאים בהדרגה עד לתאריך הקובע, אבל הוא כנראה תרגל את עצמו בתרגילי גמישות.

אכן נדרשת מאיתנו בימים אלו גמישות רבה, רוגע, ואלתורים של הרגע האחרון. זה מתסכל, אבל  חכמינו מנסים ללמד אותנו להפוך את זה ליתרון, לפתוח את הלב לאפשרויות השונות, להגיב בצורה נכונה ברגע האמת. הלב של נקדימון נסחט עד לרגע האחרון, אפילו עד אחרי הרגע האחרון, וזה מבחן קשה במיוחד, אבל הוא מגלה שלוות נפש. ההתמודדות איננה ברגעים הקשים הללו, אלא בהכנה נפשית לאורך כל החיים. יש לנו נטייה ברורה וצורך ביציבות, בתוכנית שנתית ברורה, אבל ההתמכרות ליציבות זו דווקא תערער את תחושת הבטחון שלנו.

הייתה לי סבתא שהיינו נוהגים לאכול אצלה מדי שבת. זה היה כל כך משמעותי עבורה, מרכז השבוע, והיא הייתה עורכת מראש את השולחן, מוכנה עם כל הקניות כבר מיום רביעי. היא הייתה חייבת לדעת מראש מי מגיע ומי לא, ויוצאת מדעתה כשמישהו לא ידע להגיד אם הוא יהיה בשבת או לא. אחד בישיבה, אחד בצבא, אחד בטיול, יש הפתעות. היא הייתה אומרת: 'אני אדבר עם המפקד, אסביר לו שזו שערורייה, שביום רביעי כבר צריך לדעת אם יוצאים לשבת או לא. תגיד כן, תגיד לא, אבל אל תגיד שאתה לא יודע'. אצלנו זו הייתה בדיחה, אבל עבורה, בגילה המופלג, זו הייתה היציבות שלה. חוסר גמישות זו תכונה של זקנים, ומי שרוצה להישאר צעיר ברוחו, אסור לו להתמכר לזה.

פעם התבקש עשיר אחד לתת הלוואה למישהו. הוא אמר שאם יחתמו לו הרבה ערבים על ההלוואה, הוא ייתן. אמר לו ה"חזון איש" (מגדולי הרבנים בדור הקודם): 'בסדר, נמצא לך ערבים נוספים. אבל תדע: המצווה שלך בהלוואה תהיה פחותה יותר. חלק מהמצווה במתן הלוואה היא בסיכון שהמלווה לוקח, בדאגה שאולי ההלוואה לא תחזור. משום כך ההלוואה היא חלק ממצות הצדקה'. חכמינו לימדו אותנו שיש גם תכונה טובה בחוסר הוודאות, בענווה, בוויתור על הידיעה והשליטה. כשאדם מתרגל לפתוח את הלב להפתעות, להיות גמיש, הוא גם לא יפסיד את ההפתעות הטובות.

ננסה להתבונן על העניין מכיוון הפוך: בעבר היה הרבה יותר חוסר וודאות. אנחנו אלה שהתרגלנו לתכנון מדויק, וכעת קשה לנו להתגמש. אתן דוגמא: לוח השנה היהודי בנוי מאיזון בין שנת הירח לשנת השמש, וכן החודש בנוי ע"פ עדות אותנטית של מראה מולד הירח, ולכן יכול להיות פעם חודש של 29 יום ופעם של 30 יום. זה לא היה ידוע מראש. בימינו יש לוח מסודר וצפוי, אבל במקור זה לא כך. אם אדם היה רוצה לקבוע אירוע מראש, הוא לא יכול היה לדעת בוודאות את התאריך. הכל היה תלוי בהתנהגות הטבע. ככל שהתרחקנו מהקשר אל הטבע וחיינו נעשו מלאכותיים יותר, איבדנו גם את הגמישות בנפש, ואת היכולת להסתגל להפתעות. אז הנה נותרו לך כמה ימים עד ל-1 בספטמבר כדי לתרגל שלוות נפש, גמישות ופתיחות להפתעות...