את צריכה לעבוד על עצמך יותר – או אולי פשוט לקנות עגלת תאומים?

בערך בגיל 27 התחלתי להחשף ולהעמיק יותר בכל מה שקשור לתודעה, נפש, תורת הנסתר וחכמת היהדות. עד לאותו הרגע, הייתה בי רוחניות מסוימת שמחפשת עומק ומשמעות נוספת מעבר למה שהחושים שלי יכולים לתפוס, אבל עוד לא נחשפתי לספרים, מורים ושיעורים שגיליתי ביום בהיר אחד. מאז מצאתי את עצמי קוראת, חוקרת, לומדת ומתעניינת, וכמעט ״מתנתקת מהאדמה״. כל כך התאהבתי בספרי ההתפתחות האישית, בשיעורי התורה ששמעתי ובתובנות וההארות שמורת-הדרך שהכרתי לימדה אותי, שלרגע האמנתי שאני מורמת מעם ושכל אתגר ובעייה ניתן לפתור אך ורק על ידי שינוי ההתבוננות והפרשנות שלנו עליה. עד כדי כך שמצאתי את עצמי מסתכלת על אנשים שחווים קשיים ואתגרים ואומרת לעצמי בלב: ״מסכן, הוא עדיין לא עשה מספיק עבודה רוחנית ותודעתית. יש לו עוד דרך…״.

אל דאגה. אני התפכחתי, התבגרתי ו״חזרתי לקרקע״ מאז. בכל פעם אתגר או משבר חדש שחוויתי בחיי גילו לי שתמיד יש לי עוד מה ללמוד. אבל כשהפכתי לאמא לשני קטנטנים, גיליתי שאני לא יודעת שום דבר ושעם כל הכבוד להתבוננות רוחנית מחודשת על המציאות (ויש לי הרבה כבוד לנושא) הגשמיות, הפרקטיקה והמעטפת החיצונית חשובות לא פחות!

אחד הקשיים שהיו לי מאז שנולדה הדר, בתי השנייה, היה הצורך לקחת את הבן הגדול שלי, עוז, לגן כשהדר מתלווה אלינו. יש לנו 20 מדרגות בתוך הבית ואף פעם הן לא הפריעו לי במיוחד, אבל כשהייתי צריכה לתת יד ולעזור לבן הגדול שלי לרדת במדרגות מבלי שיפול, כשבידיי נמצאת תינוקת בוכה שרוצה בדיוק בזה הרגע שאניק אותה, המדרגות בתוך הבית הפכו להיות הסיוט של חיי (סליחה על הדרמה, אבל ככה זה הרגיש). לפעמים כשהיינו מגיעים לקומה התחתונה והייתי מגלה ששכחתי את מפתחות הרכב או את תיק-הגן של הבן שלי למעלה, הייתי פשוט מתחילה לבכות. אני זוכרת בוקר שהגננת בגן הסתכלה עליי במבט של: ״שוב איחרתם לארוחת הבוקר?״ ורציתי להגיד לה: ״בואי תראי איך הבוקר שלי נראה והמבט השיפוטי שלך יתחלף מיד בחיבוק״.

האתגרים שחוויתי באותה התקופה לא היו קשורים להתבוננות שלי על המצב או לכלים הרוחניים שעמדו לרשותי או להסכמה שלי להפתח ולרכוש כלים נוספים. עד כמה שבאותה התקופה עדיין קראתי ספרים, שמעתי שיעורים, דיברתי עם מורת הדרך שלי ועשיתי על עצמי המון עבודה פנימית של התבוננות מיטיבה וחיובית על המציאות, הדברים שהכי הייתי צריכה באותה התקופה היו שעות שינה, קפה, שמישהו יכין לי ארוחה טובה וישאל לשלומי, ולעבור דירה לבית שאין בו מדרגותתתתתתת.

חיפשתי, באמת שחיפשתי, ולא מצאתי שום מקור ביהדות שאומר שצריך להיות ״רק פנימי״. ישנם מקורות רבים וציטוטים של חז״ל שמשבחים את עבודת המידות והזיכוך שכל אדם נדרש לעשות בחייו. עם זאת, בצד זה, ישנם מקורות רבים שמראים לנו שגם הגשמיות חשובה לא פחות. לדוגמא: ״כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם״ (ברכות ט), פרשת ויקהל מתארת לפרטי פרטים את הכלים שנבנו עבור המשכן ואת יופיים ועושרם ועוד פרשות רבות מאריכות ומפרטות את בניית המשכן (ולא בפן הרוחני שלו, אלא ממש כל חלק וחלק גשמי מבפנים ומבחוץ למשכן). אני מניחה שיש עוד הרבה מקורות נוספים שיוכיחו לנו שלא מספיקה הגישה הטובה לחיים. לפעמים השמלה החדשה שקנית לעצמך או שקית הבגדים שסוף-סוף רוקנת מהארון לתרומה, הם אלו שיצליחו לתת לנו את האוויר לנשימה הנוסף שחסר לנו כרגע.

ואולי עגלת תאומים היא הפתרון?

ברוח הדברים האלו והשיעור שקיבלתי בענווה, כשלמדי שהשמחה והרווחה בחיים הם לא תמיד רק תוצאה של שינוי גישה, לפני כמה ימים נתתי עצה לחברתי הטובה שהפכה גם היא לא מזמן לאם לשני קטנטנים. היא בכתה לי בהודעת וואטסאפ כמה קשה לה ללכת בעיר מגוריה, תל אביב, עם פעוט בעגלה ותינוקת על המנשא, בשיא החום, כשעל כל כמה מטרים יש איזו מכונית או משאית שחוסמת את המדרכה. ״אני רבה וצועקת כל היום על כולם!״ היא שיתפה אותי בכנות. ״ואני שונאת את זה בעצמי. אני חייבת לעבוד על מידת הכעס שלי!״ היא הוסיפה ואמרה: ״וגם הילדים שלי רואים אותי ככה וזה קשה לי״.

״תגידי…״ שאלתי אותה ״מה עם עגלת תאומים? זה יכול להקל עלייך?״ יכולתי לשמוע את הראש שלה מתחיל לחשב כמה זה יעלה לה והאם זה שווה את המאמץ ומה זה קשור בכלל לרצון שלה לעבוד על מידת הכעס שלה… ואז אמרתי לה: ״תעבדי על מידת הכעס, אין בעיה. זה חשוב ממש! אבל... אם חם לך וקשה לך ללכת בנוחות ברחוב, תמצאי לך פיתרון נוח! אני בטוחה שיש גם מי שמוסר בחינם עגלות כאלה אבל גם אם זה יעלה כסף, אני מבטיחה לך שזה יהיה שווה כל שקל!!״. היא השתכנעה. היא ובעלה רכשו עגלת תאומים לשני ילדיהם והטיול ברחובות תל אביב העמוסה והחמה הפך להיות חווייה קצת יותר נעימה עבורה, עבור ילדיה, ועבור נהגי המשאיות שחוסמים את דרכה.

״אני פחות צועקת לאחרונה״, היא אומרת לי. ״לילדים יותר קל להרדם בעגלה, לי קצת יותר קל ללכת ברחובות והרבה פחות חם לי״. יש! ידעתי. כלומר, עברתי דרך מאתגרת כדי להגיע לתובנה הזו. גם אם היא הייתה משנה גישה ועובדת על מידת הכעס בצורה היסודית ביותר, הבעיה שלה, במקרה הזה, דרשה פיתרון בהחלט פרקטי וגשמי.

ובאשר אליי, בקרוב מאוד אזכה להגיד 'שלום ולא להתראות' ל-20 המדרגות שנמצאות בתוך הבית שלי ולעבור לבית נגיש ומתאים יותר לאורח-חיינו החדש וההולך והמתרחב. בשעה טובה, הגיע הזמן :)