כבר יומיים שאני הולכת עם הבן שלי לגן – ונשארת איתו שם

הבן הגדול שלי (בן שלוש) התחיל השבוע גן חדש. עד היום הוא היה במסגרת פרטית, חמה ועוטפת, בה היו ארבע נשות צוות על 25 ילדים, ועכשיו הוא נכנס לגן-עירייה שבה יש גננת וסייעת על 28 ילדים. ואני… אני ״האמא שלא משחררת, שמתהפכת לה הבטן״. ככה הצגתי את עצמי לעצמי ולנשות הצוות בגן החדש.

כבר יומיים שאני הולכת עם הבן שלי לגן ונשארת איתו. עדיין לא השארתי אותו שם בלעדי גם כששידרו לי שכדאי שאשחרר קצת, וגם בימים הקרובים (לפחות) אני מתכוונת להשאיר אותו לשעתיים, אולי שלוש שעות בגן. לא יותר.

תקופת ההסתגלות למסגרת חדשה היא תקופה לא פשוטה. גם לילדים וגם להורים. לפחות ככה אני חווה את זה. על פי הגישה ההיקשרותית של ד״ר ניופלד, ילד הוא יצר היקשרותי שזקוק לחיבור הרציף והחם של הוריו, במיוחד של אימו. הפרידה מההורה למספר רב של שעות יכולה להיות קשה ומאתגרת ולהציף בעקבותיה רגרסיות ואתגרים נוספים. ובכל זאת, כולם עוברים את זה (אלא אם הם בחרו בחינוך ביתי ואני מעריצה אותם על כך) וזה אפשרי. רק שבידינו, ההורים, להבין, לתווך ולתקשר את התקופה הזו בצורה שתעצים ותבנה את הילד, ולא חס וחלילה להיפך.

לפני שנה בערך עברתי הדרכת הורים עם אשת מקצוע מדהימה שנתנה לי, ברוח הגישה ההיקשרותית, המון כלים להבין ולחנך את הילדים שלי בצורה טובה. עם זאת, אשת המקצוע הזו מגדלת את ילדיה בחינוך ביתי ואני לא, וזה גרם לי לאשמה מאוד גדולה. הלוואי ויכולתי למנוע מילדיי את חוויות הפרידה מאמא למספר שעות או את תחושת העצב והבדידות כשאני איתם אבל כועסת וצועקת עליהם או פשוט לא כל כך נוכחת. הלוואי והייתי מוקפת בנשות מקצוע שיבשלו, יכבסו, יקפלו לי, ובבעל שיהיה מפרנס יחידי, ואני אהיה פנויה אך ורק לגידול וחינוך ילדיי בנחת ושלווה.

כל עוד זה לא המצב, אני נאלצת לשלוח את ילדיי למסגרות. וכל עוד זה כך, עליי ללמוד איך לעשות את זה באופן הכי טוב עבורם. כבר למדתי שבחינוך ילדים אין אמת אחת נכונה. יש מה שנכון להורה ולילד. עם זאת, אספתי כמה עצות מחכמת היהדות שעזרו לי ויוכלו לעזור גם לכם בתקופה המאתגרת, החדשה והמרגשת הזו של ההסתגלות לשנת לימודים חדשה.

1. להקשיב לילד וללב: כלומדת שיטת ימימה כמה שנים, אחד הדברים החשובים שלמדתי ממנה זה תמיד לחזור פנימה לתוכי. גם כשהסייעת בגן אומרת לי ״הבעייה היא בך שאת לא משחררת״. למדתי להטיל ספק ולשאול את עצמי: האם זה נכון? מה הלב שלי אומר? מה הילד שלי צריך עכשיו? ומה אני עושה עם זה?
2. הילד כמכלול ואני מכילה: גם את זה למדתי מימימה אביטל זצ״ל. לראות את עצמי ואת ילדיי כמכלול שמורכב מהרבה חלקים. לפעמים תגובה של כעס או עצבים של הילד שלי לארוע אחד שקרה, יכולה להיות קשורה בכלל לארוע אחר שקרה. בתקופת ההסתגלות ילדים עלולים לחוות תסכולים רבים וזה יכול לצאת במקום אחר לגמרי כמו עצבים חסרי פרופורציה על אחותו שבטעות דרכה עליו. במקרה כזה, כדאי לנשום עמוק, להשתדל לחמול ולהבין אותו ולא בהכרח למהר להגיב או לכעוס מתוך הבנה שהילד עובר ומתמודד כרגע עם שינויים ולא להוסיף עליו תסכול נוסף.
3. ״כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו": אני מודה שלפעמים קשה לי ליישם את דבריו של הרב שלמה קרליבך. עם זאת, הילדים שלנו הם באמת יצור חכם וסתגלתן וככל שאנחנו נאמין ונשדר להם שאנחנו מאמינים בהם, כך הם יחושו מועצמים ויתאפשר להם גם להאמין בעצמם ולעבור את התקופה הזו בהצלחה.

בימים אלו אני משתדלת מאוד להיות נוכחת עבור הבן שלי ולתווך ולעבד ביחד איתו אירועים וחוויות שונות גם מגן הילדים וגם מהשעות שלאחר מכן. תיווך החווייה לפני שהיא מתרחשת, עוזר לו להתכונן אליה בדרכו. העיבוד לאחר החווייה יכול לעזור לו להתבונן מחדש על ארוע שקרה ולחוות אותו בצורה טובה יותר, ואולי אף להפוך אותה לזיכרון חיובי ומעצים.

כנראה שכהורים אנחנו לא באמת יכולים תמיד ״לתפוס ת׳קליע״ עבור ילדינו ולמנוע מהם לחלוטין לחוות חוויות פחות נעימות (כמאמר השיר ״אמן על הילדים״ של חנן בן ארי) אבל אנחנו בהחלט יכולים, בתור המבוגר שמאמין בהם ואוהב אותם, זה שמופקד בעולם הזה על בטחונם ורווחתם, לעזור להם לחוות את העולם בצורה טובה, מיטיבה ומעצימה יותר. לפעמים זה יכול להיות אפילו על ידי מבט בלבד.

בהצלחה בשנת הלימודים החדשה!