כנגד כל הסיכויים: ישראל מנצחת 4 מדינות בו זמנית, תוך ששה ימים בלבד

מדינות ערב לא השלימו בקלות עם תבוסתן בשנת 1948, ובמשך כל השנים המשיכו לתכנן את נקמתן.

ב-22 במאי 1967, הכריז נשיא מצרים, גאמאל עבד אל נאצר (1970-1918), שמיצרי טיראן – הגישה הימית של ישראל למפרץ עקבה ולים סוף – סגורים למעבר ספינות ישראליות, ולכל כלי שיט אחר שֶׁיַּעֲדוֹ ישראל. לפי החוקה הבינלאומית, הטלת מצור ימי נחשבת הצהרת מלחמה, אך ישראל נמנעה מלהגיב והתאמצה למצוא פתרון מדיני.

בינתיים, הפך נאצר תוקפני יותר ויותר בהתקפותיו המילוליות נגד ישראל. ב-27 במאי 1967, הצהיר: "מטרתנו היא השמדתה של ישראל". כמה ימים מאוחר יותר, ב-1 ביוני 1967, קרא נשיא עיראק עבד א-רחמן עארף: "מטרתנו ברורה – למחוק את ישראל מהמפה".

בין מצרים וסוריה כבר הייתה ברית לאיחוד צבאותיהן, וכעת, חתמה מצרים על הסכם דומה עם ירדן. היה ברור שמלחמה עומדת בפתח. ב-5 ביוני 1967, ישראל, שהבינה שהעולם הערבי כולו עומד להסתער עליה, הקדימה לתקוף.

הייתה זו אחת מהתקפות המנע המבריקות ביותר בהיסטוריה. בפעולה אחת, השמידו מטוסי ישראל את חיל האוויר המצרי כמעט בשלמותו, כשהוא עדיין על הקרקע, ויום אחד לאחר מכן עשו את אותו הדבר לחיל האוויר הירדני. מדוע לא הגיבו הירדנים לאחר שהמצרים הופצצו? מפני שהמצרים שידרו מידע כוזב, שעל פיו השיגו ניצחונות אדירים, בו בזמן שספגו מכה אדירה. מבלי להיות מודעים למתרחש, האמינו הירדנים לתעמולה המצרית, ולא היו מוכנים לקראת המתקפה האווירית הישראלית.

תוך ששה ימים בלבד, כבשה ישראל נתחי טריטוריה גדולים וניצחה במה שמקובל להיחשב אחד הניצחונות הצבאיים הגדולים בהיסטוריה:

• בדרום, כבשה ישראל את חצי האי סיני (ממצרים).
• בצפון, ישראל כבשה את רמת הגולן (מסוריה). נשים לב שסוריה, שבמקור היתה חלק משטחי המנדט הצרפתי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפכה בשנת 1958 לחלק מהרפובליקה הערבית המאוחדת (יחד עם מצרים ותימן). ב-1961 נסוגה סוריה מהאיחוד, כשהיא יוצרת לעצמה גבולות חדשים, ובכללם רמת הגולן.
• במזרח, כבשה ישראל מידי ממלכת ירדן את יהודה ושומרון, המוכרים גם כגדה המערבית של נהר הירדן, אותה סיפחה ירדן לאחר 1948, אף על פי ששטחים אלה מעולם לא היו אמורים להיות שלה כאשר אנגליה קבעה את גבולותיה בשנת 1922.
• החשוב ביותר, ישראל שחררה את העיר העתיקה. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, ירושלים הייתה אמורה להיות שטח בין לאומי, אך הירדנים כבשו אותה ב-1948 ומנעו כניסת יהודים לתחומה.

במשך 19 שנה לא יכלו יהודים להיכנס אל העיר העתיקה ולהתפלל במקומות המקודשים להם ביותר - בהר הבית ובכותל המערבי. חיילים רבים, שנלחמו במלחמה זו, עדיין לא נולדו כאשר אבותיהם איבדו את האתר במלחמת העצמאות. הם רק ראו תמונות. עם כניסתם לעיר העתיקה לא ידעו לאן לפנות, וכשמצאו את הקיר ההיסטורי – בכו בלי בושה.

הצנחן שהוביל את הכוחות בעיר העתיקה הכריז במכשיר הקשר: "הר הבית בידנו!".

העם צהל. ההתרגשות הלאומית הייתה בשיאה. קשה היה להאמין לנס שהתרחש.

חייבים להדגיש, שההתנהגות היהודית לאחר הניצחון הייתה שונה לחלוטין מההתנהגות הערבית לאחר ניצחונם בעיר העתיקה בשנת 1948, כאשר עשרות בתי כנסת נבזזו והוחרבו. החיילים היהודים לא פגעו בכיפת הסלע ולא בכל מסגד אחר בעיר העתיקה, וכניסת ערבים אליהם נמשכה בלי הפרעה.