רוצים לקבע הרגל טוב בלו"ז? קבלו שיטה מעולה לעשות את זה

בוקר אחד, בשנת 1993, לקה יוג'ין פולי במוחו ואיבד את הזיכרון. אשתו הייתה הראשונה שהבחינה בכך, כאשר במהלך ארוחת הבוקר היא דיברה איתו על בנם והוא לא הבין על מי היא מדברת. המקרה שלו היה יוצא דופן מבחינה רפואית, ולא היה ברור בתחילה לרופאים מה קרה שם. חוקרי מוח הזמינו אותו אליהם, ואף באו אל ביתו, על מנת לפצח את התעלומה. 

פריצת הדרך התרחשה כשהבחינו בתופעה מוזרה ביותר: יוג'ין לא ידע לשרטט את מפת ביתו כשהתבקש לעשות זאת, אבל ידע להתנהל בתוכו בטבעיות. הוא לא ידע להגיד היכן השירותים, אבל ידע ללכת אליהם כשהיה צריך. הוא לא ידע להגיד היכן המטבח, אבל ידע ללכת אליו ולפתוח בדיוק את הארון עם קופסת השימורים שרצה. כמו כן, הוא לא ידע לספר איך בנויה השכונה בה הוא מתגורר, אך היה עושה בה כל בוקר הליכות ומתמצא ללא בעיה. 

סיפור זה מובא בספר 'כוחו של הרגל', מאת צ'רלס דוהיג, המנסה לחקור כיצד אנו רוכשים הרגלים ואיך נוכל להשתמש בהם לטובתנו. סיפורו של פולי מדגיש עד כמה חזק הוא כוחו של ההרגל, שמפעיל אותנו אף בלא זיכרון מודע. התצפיות שנאספו סביב המקרה הנדיר, הובילו למחקרים פורצי דרך, שעסקו בצורות השונות בהן המוח זוכר דברים. בהקשר זה אפשר לחלק את הזיכרון לשני סוגים: סוג אחד פעיל בשכבות החיצוניות של המוח, המודעות יותר, בעוד הסוג השני פעיל בשכבות הפנימיות של המוח, באזור הנקרא "גרעיני הבסיס". החלק הפנימי יותר הוא זה שיוצר את ההרגלים, והוא ממשיך לעבוד גם כשהזיכרון המודע מפסיק. דוגמא לפער בין שני סוגי זיכרון אלו ניתן למצוא במעשים שבכל יום. לדוגמא, אנשים שבכל בוקר מתיישבים ברכב ומתניעים אותו, לא ידעו לומר מה הקוד לרכב אם נשאל אותם.

בגלל עוצמתו של סוג הזיכרון הזה, חשוב כל כך ליצור הרגלים טובים, וקשה כל כך לשנות הרגלים רעים. ספרו של דוהיג מנסה לפצח כיצד פועל המנגנון של הרגלים במוח, ועל ידי זה להבין כיצד ניתן להשתמש בו על מנת ליצור הרגלים טובים ולהיפטר מרעים.

המודל הראשון שמוצג בספר נקרא 'לולאת ההרגל'. לפי מודל זה, שמבוסס על מחקרים שנעשו בעכברים, הרגל כולל שלושה שלבים: הסימן, הפעולה הרוטינית והגמול. לדוגמא, אדם נכנס לסופר ורואה שוקולד – זה סימן. הוא קונה ואוכל אותו – זו פעולה רוטינית. הוא נהנה ממנו – זה הגמול. כשהדבר נעשה להרגל, בכל פעם שיראה את הסימן, באופן אוטומטי ולפעמים אף בלתי נשלט, הוא ילך ויקנה את השוקולד. בדוגמא זו יש קשר ישיר בין ה'סימן' ו'הפעולה הרוטינית', אך זה לא חייב להיות כך. למשל, אדם שקם בבוקר ומיד רוצה לשתות קפה. כאן הקימה בבוקר היא הסימן ושתיית הקפה היא הפעולה הרוטינית. למרות שאין בין שני הדברים קשר מהותי, המוח מצמיד ומקשר ביניהם.

לאור מודל זה המחבר מציע את האסטרטגיה הבאה להתנערות מהרגלים רעים. הוא טוען, כי יהיה קשה מדי לנסות למחוק את ההרגל כולו בבת אחת, שהרי המנגנון שיוצר אותו קיים במוח ואינו הולך לשום מקום. כיוון ש"סימן" מעורר מיד תשוקה לבצע את הפעולה הרוטינית, יהיה קשה פשוט להתעלם מתשוקה זו. אולם, אפשר "לעבוד" על המוח ולהחליף את הפעולה הרוטינית בפעולה רוטינית אחרת. למשל, בכל בוקר אחרי הקימה, כשעולה הדחף לשתות קפה, תשתה תה במקום. וכשאתה נכנס לסופר, אל תנסה להתעלם מהדחף לקנות שוקולד, אלא תקנה משהו אחר בריא יותר, שיהווה תחליף. גם אם התחליף אינו מעניק את אותו "גמול" כמו המקור, הוא משאיר את התבנית המקורית של ההרגל, ולכן קל יותר להסתגל לשינוי כזה. 

ניתן להשתמש במודל זה גם כדי ליצור הרגלים טובים. כיוון שהרגל מתעורר באמצעות 'סימן', חשוב להצמיד סימן כזה להרגל החדש שאתה רוצה ליצור. למשל, אם אדם רוצה להתאמן בגיטרה כל יום, עדיף שיסמיך את שעת האימון לדבר שמתרחש בכל יום בשגרה: מיד כשהוא חוזר הביתה, או מיד אחרי ארוחת ערב. השיבה הביתה או ארוחת הערב, שמתרחשים ממילא בשגרה, יכולים לשמש כסימן. לעומת זאת, אם אדם יאמר לעצמו "אתאמן כל יום בשעה 18:00", להתחייבות זאת יש הרבה פחות סיכוי לתפוס, כי אין "סימן" שאליו אפשר להצמיד את ההרגל. המנגנון יעבוד פחות טוב.

חכמת היהדות רואה בהרגלים כלי רב עוצמה. הרגל כובל את האדם ודוחף אותו לפעול באופן מסוים, בין אם זה טוב או רע. היא מכירה בקושי להשתחרר מהרגלים רעים ובקושי לאמץ הרגלים טובים.

אחד החכמים שעסק בעניין זה היה רבי משה בן מימון - הרמב"ם. מאחר שהרגל משתרש מתוך כך שחוזרים על אותה פעולה פעמים רבות, הוא מציע, שאם אדם רוצה לתת סכום כסף מסוים לצדקה, עדיף שיחלק אותו למספר חלקים, וייתן בכל יום קצת ולא את הכל בבת אחת. לדוגמא, אם אדם רוצה לתת בכל חודש 100 שקלים לצדקה, הרמב"ם ימליץ לו לתת בכל יום מימי החודש 3 שקלים (שבסוף החודש יצטברו למאה). במבחן התוצאה, אכן, יינתן אותו סכום בכל חודש, אולם עיצוב ההרגל לתת צדקה - יפתח באדם רגש של רחמים כלפי הזולת, ויגרום לכך שיתמיד בנתינת הצדקה לאורך זמן. מדוע? משום, שהרגל אכן מתקבע במוח באופן עוצמתי והופך לטבע שני.