היחידה האיראנית נגד המוסד התגלתה כסוכנות מוסד: מה גורם לאיראן להיכשל כך?

נשיא איראן לשעבר, מחמוד אחמדינג'אד, חשף לאחרונה בראיון לCNN  בטורקיה: ב-2021 התגלה שמי שהועמד בראש יחידת המודיעין האיראנית נגד המוסד היה לא אחר מאשר סוכן מוסד בעצמו. ואם זה לא מספיק שאותו אדם עמד בראש היחידה, הוא גם פיקד על 20 סוכני מוסד נוספים שפעלו ב-״יחידת המודיעין נגד המוסד״, יחד הם הצליחו לגנוב את מסמכי הגרעין האיראניים ולחסל מדענים שעסקו בפיתוח הגרעין.

עד לפני כמה שבועות, ידיעה כזו הייתה נשמעת כמשהו שנגנב מתסריט הוליוודי. אבל לאור השבועות האחרונים – ייתכן שאפילו אם יאמרו שחמאנאי בעצמו הוא סוכן מוסד, אף אחד כבר לא יהיה מופתע. הניסים במערכה הזאת נעשו בעוצמה כה מדהימה, עד שאפשר לדמות אותן לעשר מכות מצרים מודרניות. ממכת דם של פיצוץ הביפרים, דרך מכת צפרדע של התפוצצות הווקי-טוקי, עד למכות ברד רותחות של חיל האוויר על מחסני אמל״ח בלבנון סוריה ותימן. אפילו מכת הבכורות לא פסחה, כשהיא חיסלה את נסראללה וכל הבכירים במערך הרקטי. הזרועות של איראן נקטעות בזו אחר זו, וההנהגה שלה מזיעה מאימה כשהיא רואה איך מגדל הקלפים שלה מתפורר במהירות הבזק, מה שמביא אותה לתגובות לא שקולות כמו מתקפת הטילים הערב, שלא גרמה נזק של ממש אבל צפויה בהחלט לגרום נזק לאיראן עצמה.

למען האמת, ההידרדרות של איראן אינה מקרית. לפי חכמת היהדות זהו תהליך טבעי של הרוע. תחילה, הוא הולך ומתחזק, מאבד את תחושת המוסר ומטשטש את גבולות המציאות. אולם, כמו חוק טבע, בדיוק ברגע שהוא מרגיש בלתי מנוצח, מגיעה הנפילה החדה. המהלך הזה מוסבר היטב בפסוק "דרך רשעים כאפלה, לא ידעו במה יכשלו" (משלי ד', י"ט). מעשים רעים לא רק משפיעים על הסביבה, אלא הם גם משפיעים על הנפש ובהדרגה גורמים לה לאבד את היכולת להבחין בין טוב לרע. ככל שהאדם נמשך יותר אל הרוע, כך הולכת ומתעצמת האפלה הפנימית שלו. הוא מאבד את היכולת לבחון את עצמו ואת מעשיו באופן ברור. במקום זאת, הוא מתנהל כאדם עיוור, שדוחף את עצמו עוד ועוד לעבר נפילה בלתי נמנעת.

 הרמב״ם, אחד המנהיגים החשובים בתולדות היהדות, שהיה גם חדשן בתחום הרפואה, מדמה את הרוע לחולי של הנפש. חשוב להדגיש שכאשר הרמב״ם מדבר על חולי נפשי הוא לא מתייחס למשמעות העכשווית של המושג. לפי הרמב״ם, ככל שהאדם הוא יותר ערכי וטוב – ככה הנפש שלו בריאה ושלמה יותר, וככל שהוא יותר אנוכי ורע, ככה הנפש שלו חולה יותר. סיפורו של פרעה במצרים ממחיש בצורה חדה כיצד התהליך שהרמב"ם מדבר עליו יכול להגיע לנקודת קצה שאין ממנה דרך חזרה. באחת הפעמים, לפני שמשה מגיע שוב לדרוש מפרעה שישחרר את עמו, מופיע דיאלוג בין משה לה׳ שמעמיד אותנו בשאלה קשה:״ וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ״. הכתוב אומר במפורש, שה׳ הוא זה שגרם לפרעה להתעקש שלא לשחרר את בני ישראל. אם כן, למה פרעה חטף את כל המכות? הרי הוא לא באמת אשם אם לא הייתה לו זכות בחירה. אולם אפשר להסביר זאת כך: בהתחלה פרעה בחר במעשיו הרעים מתוך כוח וגאווה, אך ככל שהזמן חלף והוא סירב להקשיב למציאות, הוא הדרדר למצב שבו ליבו הוקשה ואיבד את האובייקטיביות והמודעות העצמית שלו, עד שלא הייתה לו יותר שליטה על מעשיו.

גם בסיפור פורים אנו עדים לתהליך דומה. המן הרשע, המונע מתחושת כבוד פגועה בעקבות סירובו של מרדכי היהודי להשתחוות לו, יוצא למסע של נקמה. תשוקת הנקמה, בשילוב עם השאיפה האובססיבית לעוצמה ולכבוד המלכותי, מסנוורים אותו לחלוטין. הוא אינו ער למציאות המשתנה סביבו ואינו מזהה את הסימנים שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. הדיאלוג הקומי בין המלך אחשוורוש להמן ממחיש את חוסר המודעות של המן. המלך, שרוצה בכלל לתגמל את מרדכי וכועס על המן, שואל את המן כיצד כדאי לכבד אדם שהמלך חפץ ביקרו. על כך עונה המן, שבטוח שמדובר בו עצמו:  יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ; וְסוּס, אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּרֹאשׁוֹ.  וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס... וְהִלְבִּישׁוּ אֶת-הָאִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל-הַסּוּס, בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ (= המן מציע שילבישו את אותו אדם בבגדי פאר, ירכיבו אותו על סוס ויכבדו אותו בחוצות העיר). בתגובה אומר לו המלך אחשוורוש שזה רעיון מצוין – והוא מתבקש לעשות כך בדיוק עבור מרדכי היהודי. מאותו רגע, כאשר התוכנית של המן משתבשת לראשונה, הדברים מדרדרים במהירות רבה מכפי שהוא היה מסוגל לדמיין. במשתה, עם אסתר והמלך, אסתר מספרת למלך על התוכניות הזדוניות של המן להשמיד את העם שלה – והמלך זועם. המן באותו רגע מבין שגורלו נגזר, הוא מתרפס ומתחנן אל אסתר – אך לשווא. יש נקודה שממנה אדם, אם הוא לא התחרט ושינה את דרכיו בזמן, לא יכול לברוח מההשלכות של מעשיו.

כמו המן ופרעה, גם השלטון הקיצוני באיראן מוצא את עצמו נופל מן הפח אל הפחת. כמו אצל אויבי היהודים העתיקים האלה, גם הם חפרו את הבור הזה לעצמם.