איך משמרים קשר אל הטבע כשאנחנו חיים בעיר, מאחורי קירות בטון ומסכי מחשב?

בשנים האחרונות הגיע אל השכונה המקומית שלנו הטרנד העולמי של "גן-יער". גן-יער, למי שעדיין לא נתקל בתופעה, הוא גן לילדים מגיל שנתיים ועד גיל שש הממוקם ביער הפתוח. במקום ללמוד בתוך חדר סגור, עם שער נעול וגדר גבוהה, הילדים מבלים את זמנם בלב הטבע. בחורף ובקיץ, כל עוד תנאי מזג האוויר אינם קיצוניים מידי, שוהים הילדים והמבוגרים האחראים עליהם במרחבי טבע בלב אזורים אורבניים, באוויר הפתוח, ממששים את האדמה בידיהם ולומדים את הטבע בכפות רגליהם.

הרעיון שעומד מאחורי "גן יער" הוא שהחיבור הישיר לטבע ולחיים הפשוטים שבחוץ יכול להחזיר לנו משהו שאיבדנו בחיים האורבניים והטכנולוגיים שלנו. רעיון זה מתחבר למגמה רחבה יותר, של שיבה אל ממשות טבעית, פשטות, מגע ישיר עם הדברים, עם האדמה והאוויר והרוח והמים – דברים ששכחנו בחיי העיר שלנו, שבהם אנו נושמים רק אוויר ממוזג בתוך מבנים סגורים, מתניידים בתוך קופסאות פלסטיק ומתכת על פני כבישי אספלט והדבר הקרוב ביותר לטבע שאנו חווים הוא הצמחים המלאכותיים בחלל המשרד שלנו.

התחושה שאיבדנו משהו עם הניתוק מהפשטות והממשות של הטבע מלווה רבים, גם אם באופן עמום. אולם, מה בדיוק איבדנו? מהו הדבר שאליו אנו משתוקקים ומרגישים כי החיבור הישיר והבלתי אמצעי עם העולם הגולמי שבחוץ יכול להחזיר לנו?

לפעמים החיפוש אחר הטבעיות מקבל פנים של גישה המתנגדת לאורבניות בכלל ולקדמה הטכנולוגית בפרט. ניתן לכנות גישה זו, חיפוש אחר "אותנטיות" – מושג עמום בפני עצמו, אבל כזה שמצביע על חיפוש אחר משהו שאינו מלאכותי, אינו "פייק". לפי גישה זו, כל התערבות של האדם בטבע היא דבר שמכסה על האותנטיות של העולם. ככל שמוצר יותר מעובד, יש בו יותר התערבות אנושית, כך הוא פחות טוב. בית שעשוי מאבנים לא מסותתות עדיף על בית שעשוי ממתכת וזכוכית. שולחן הבנוי מעץ גס עדיף על שולחן מלוטש ומעוצב. הראשון ייחשב ל"אמיתי" והשני ל"פייק".

לגישה זו שורשים היסטוריים עתיקים מאד, שהולכים עד יון העתיקה. כבר במטמורפוזות, החיבור של המלומד הרומי אובידיוס, אנו מוצאים הדים למיתוס זה, לפיו האורבניות היא שורש הרוע והטכנולוגיה היא המכשיר שלה. התערבות האדם בטבע היא דבר רע ואילו הטבע הבתולי והטהור, שלא נגעה בו יד אדם, הוא סמל הטוב. האדם הטוב חי בהרמוניה עם הטבע בלי לנסות לעבד אותו ולעצב אותו. הוא נהנה ממנו ואוכל ממנו אבל אינו מתערב בו.

הבעיה עם גישה זו היא הפסיביות הנולדת ממנה. אם התערבות האדם בטבע היא דבר רע, הרי שכל המפעלים המרשימים של המודרניות, התקדמות הרפואה, התעשיה, מקורות האנרגיה החדשים, התקשורת, התחבורה – כל מה שהביא לנו שפע של מזון, בתים יפים ונוחים, ניקיון, היגיינה, בריאות ואריכות ימים, מים זורמים, דרך נוחה לתקשר זה עם זה, זמינות מסחררת של מידע, יכולת לטייל בעולם ולראות מקומות חדשים, ביטחון ועוד ועוד ועוד – כל אלו הם דברים רעים לפי גישה זו. הם קרו רק מכוחם של אנשים שחשבו כי התערבות מאומצת בטבע אינה דבר רע בהכרח.

מאידך, ההכרה בברכה של הטכנולוגיה והקידמה אינה מעלימה את התחושה שבה פתחתי – התחושה שאיבדנו משהו בחיי העיר, בכך שהתנתקנו מהממשות הבלתי אמצעית של הטבע.

שמחת החיים של הטבע

ברצוני להציע דרך אחרת להסתכל על מה שאיבדנו. מה שחסר לנו בחיי העיר, בחפצים המלאכותיים שאנו מוקפים בהם, אינו "אותנטיות" אלא "שמחת חיים" – השמחה החיה של הטבע. הבעיה בעיר היא הסגירות ולא הזיוף. המלאכותי אינו מזויף אלא קפוא. אנו רוצים את החיבור אל הזרם החי של העולם הטבעי.

ההבדל העיקרי בין העיר לכפר, בין הטבעי למלאכותי, הוא במידת החיות. חפצים מלאכותיים יכולים להיות נוחים ושימושים מאד. אולם, הם אינם חיים. הם קפואים, קרים, מתים. הזכוכית והמתכת, הפלסטיק והבטון, האספלט והפח – כל החומרים שבהם אנו מוקפים בעיר – כולם אטומים וקרים. הטבע הגולמי, לעומת זאת, חי. הוא מגיב, נושם, משתנה כל הזמן. האדמה היא דבר דינמי, רוחש חיים. היא יכולה להיות תחוחה או קשה, יבשה או לחה, היא קולטת אל תוכה את רקבון האורגניזמים ומצמיחה חיים עם בוא הגשם. היא נמתחת ומתכווצת, עולה ויורדת – היא נושמת.

כשאנו מקיפים את עצמנו במלאכותי, אנו מאבדים את הקשר למקצב החי של החיים והופכים להיות קפואים וקרים, אטומים, כמו החפצים שאנו מוקפים בהם. השמחה החיה של הטבע, הרעננות של טל הבוקר בימי הסתיו, העצב הנוגה של השלכת, הקדרות של ראשית החורף, החגיגיות של הפריחה, ההתחדשות של האביב – כל אלו נשכחים ממנו בחיי העיר החדגוניים.

 כיצד אפוא מתחברים אל הטבע בלי ליפול לפסיביות ולהפוך להיות שונאי טכנולוגיה? במקורות היהודיים אנו מוצאים מתכון מעשי במיוחד לכך: חג הסוכות.

חג הסוכות מכוון לפרוץ בדיוק את המחסום המדובר: המחסום של הסגירות האנושית מפני הזרם החי של העולם, הסתגרות מאחורי חומות בית האבן שלנו, מפני הזר והאחר ומפני החיים עצמם.

בסוכות אנו עוזבים את הבית הקבוע שלנו, ועוברים ל"גן-יער" למשך שבוע שלם. אנו יוצאים לחיות בסוכה, מבנה שהמאפיין המרכזי שלו הוא הטבעיות הבלתי מעובדת. מה שמאפיין את הסוכה הוא שאין לה גג אטום. הגג שלה חייב להיות מחומר טבעי בלתי מעובד, מענפים, וכזה שמשאיר פתח לשמים, שניתן לראות דרכו את הכוכבים.

חג זה מאופיין בשמחה יותר משאר החגים בתנ"ך, ושמחה זו היא השמחה של היציאה החוצה, אל הטבע החי. בתורה מתואר החג כך:

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

השמחה של החג, של היציאה אל הטבע, היא כזו שיש לה גם ממד מוסרי: האדם יוצא מהסגירות שלו בתוך חומות האבן של ביתו, ופוגש את הזר, את החלש, את מי שההסתגרות בתוך הבית שלנו מנסה להשאיר בחוץ. הוא שמח עם המשרתים, עם הגר והיתום והאלמנה. כשיוצאים מהסגירות האנושית של העיר אל הטבע החי שבחוץ פוגשים גם את אלו שבדרך כלל נדחקים לשולי החברה העירונית. גם הם נכללים בתוך שמחת הטבע, באופן שוויני ומאוחד.