נועם איבד יד ועין, אבל לא את האופטימיות שלו

לצד שאר הכאבים שהביאה עימה, המלחמה הנוכחית הקפיצה באופן חסר תקדים את מספר הפצועים. מנתוני אגף השיקום במשרד הביטחון עולה כי מאז השביעי באוקטובר אשתקד התווספו כ-12 אלף פצועים ופצועות למניין הנפגעים. חלק לא מבוטל מהם מתמודד עם קטיעות ופציעות מורכבות אחרות, אשר ימשיכו ללוות אותם עד יומם האחרון.

אחד מבין אלו שעברו את אותה דרך מאתגרת הוא נועם גז (25), מהנדס חשמל טרי, מדריך ג'ודו מוערך (מחזיק בחגורה שחורה) ומי שמאז תקופת הקורונה חורש את הארץ עם הרצאת יחיד אודות תהליך השיקום שלו, תוך מתן דגש על המסע הנפשי והפרקטי שעבר.

"נעשה ונשמע"

סיפור הפציעה של גז התרחש בשנת 2017. חודש וחצי לאחר שהתגייס לחיל התותחנים, ובעיצומו של גיבוש ליחידות המיוחדות, התפוצץ רימון בידו במהלך אימון שגרתי. התוצאה הקשה: ידו השמאלית נקטעה עד למרפק, יחד עם חמישה רסיסים נוספים שחדרו אל המוח, קרעו את עצב הראייה והובילו לעיוורון בעין אחת, זאת לאחר חמישה ימים בהם היה שרוי בתרדמת.

"אני זוכר כמעט הכל מהפציעה. ברגעים הראשונים הייתי עירני לחלוטין. למעשה, מהר מאוד הבנתי שאיבדתי את היד. זה אולי קצת מוזר להגיד, אבל יותר תסכלה אותי הקטיעה המקצועית והצבאית שלי, מאשר הקטיעה הפיזית. לקח לי זמן להכיל את העובדה שמסלול החיים שלי השתנה, ואיתו גם עצם ההשתייכות שלי למסגרת ולקבוצת אנשים שהפכה לחלק בלתי נפרד ממני", הוא אומר במבט לאחור.

אלא שאופיו הייחודי של גז ושמחת החיים המאפיינת אותו, היוו קרש הצלה יוצא דופן, כזה שסייע לו לימים להפוך את המשבר והשיקום האינטנסיבי לכדי הזדמנות. גז מוסיף כי פעל בהשראת המושג 'נעשה ונשמע' הלקוח מספר שמות, אותו השמיעו בני ישראל במעמד הר סיני, כסמל מובהק של אמונה שלמה וקבלת התורה ללא תנאים. כפועל יוצא מכך החליט כי הוא דובק באופטימיות ופותח פרק חדש בחייו, כשהוא מסתכל לכלל האתגרים בלבן של העיניים, וגובר עליהם.

"את 'נעשה ונשמע' אני מכיר מעולמות הספורט בתוכם גדלתי. זה מה שחונכתי על גביו, כך שההחלטה המרכזית הראשונה שהייתה לי הייתה לעשות הכל כדי לחזור ולשרת בצבא. בירוקרטית זה לא היה פשוט, אבל כמו שאומרים המטרה מקדשת את האמצעים. לשמחתי, חצי שנה אחרי כבר גויסתי מחדש, הפעם לעוד שנה וחצי של שירות בחטיבת המחקר של אמ"ן".

עד כמה מורכבת ההבנה כי מאדם נורמטיבי הפכת לאדם 'מוגבל'?

"זה ישמע מוזר אולי למישהו מהצד, אבל אני לא רואה את עצמי בכלל כמוגבל. אז נכון, אולי אני לא יכול לעשות כל דבר, אבל אני משתדל שלא לייחס חשיבות למצב הגופני שלי. הדוגמה הכי טובה למשל היא שאת בת הזוג שלי הכרתי בסשן של ריקודי סלסה. למרות שאלו ריקודים זוגיים בהם יש שימוש בשתי הידיים, דווקא החוויה של לרקוד עם יד אחת, הצליחה להוציא ממני משהו אחר. תודה לאל גם חזרתי לג'ודו באופן מהיר יחסית. בורכתי ללא סבל מכאבי פנטום או כאבים עצביים, אני נעזר גם בפרוטזה אלקטרונית שמאזנת אותי מאוד, ומשתדל לקיים שגרת חיים מלאה ככל האפשר".

עד כמה "חרבות ברזל" החזירה אותך אחורה לפציעה?

"מלחמה היא כאוס, לא משנה איך נסתכל על זה. ההבדל המהותי הוא שבהשוואה לתקופת הפציעה שלי, הפינוי הרפואי כיום מהשטח הוא ברמה הרבה יותר גבוהה. התוצאה היא שיש הרבה פחות מקרי מוות, אבל במקביל גם כמות גדולה יותר של קטועים. רבים מהם יוצא לי ללוות באופן אישי מאז פרוץ המלחמה במסגרת עמותת 'הצעד הבא' שאני גאה לקחת בה חלק. השאיפה שלי היא להפיץ אור בעם שלנו, ולהעלות את המודעות בקרב קטועים בפרט ובעלי מוגבלויות בכלל. אחד הפרויקטים שאני הכי גאה בהם נקרא 'עמית מלווה'. המטרה שלו היא להצמיד קטוע ותיק לקטוע צעיר, וללוות אותו לאורך תהליך השיקום. זה בדיוק הדבר שלי היה חסר בתקופת הפציעה. היכולת להבין את אורח החיים ואת האתגרים, יחד עם מישהו שכבר התמודד מולם ופתר אותם, היא דבר שאין לו תחליף".

להתמודד עם החיים עצמם

אפיק נוסף בו גז מצא את עצמו מאז הפציעה הוא קריירת דוגמנות בה פצח. לאחרונה אף כיכב בפרסומת של חברת "שטראוס", כחלק ממיזם "שווה פיתוח" – מיזם משותף של הביטוח הלאומי – אגף הקרנות, ג'וינט-ישראל מעבראי למגבלות" ו-"ציונות 2000".

גז מציין כי הוא מאמין שהשינוי צריך להתחיל בין היתר במרחב הצרכני, בנראות ובנוכחות של אנשים עם מוגבלות: "חשוב לעלות את המודעות כל הזמן. אני רוצה לראות מרחב צרכני שוויוני, שבו כל ילד בן חמש יודע מה זו אריזה נגישה. מודעות גדולה יותר בשדה הצרכני, בטלוויזיה, בפרסומות. זה השינוי הכי משמעותי שיכול להיות עבור החברה והפצועים שלנו. הרי אין לי ספק שברגע שהמלחמה הזו תיגמר, אז גם ההילה תתפוגג והפצועים יצטרכו להתמודד עם החיים בעצמם".

ובכל זאת, לדגמן בלי יד זהו לא דבר טריוויאלי.

"המטרה של הקמפיינים הללו מבחינתי היא אחת – להנכיח את החלק המשמעותי של קטועים ולהעלות אותו על סדר היום בחברה שלנו, כחלק מסובלנות חברתית כלפי זרים. אני פחות האישיו כאן. שם המשחק הוא העלאת המודעות, לגרום לחברה להרגיש שפצוע או קטוע זהו לא דבר חריג, אלא חלק טבעי לחלוטין מהאוכלוסייה. תתפלאו לגלות כי כמות הפצועים שמסתובבים בינינו היא אדירה. המשימה שלנו כחברה היא לחבק אותם".

עם איזה מסר תרצה שנצא מהראיון הזה?

"חשוב לי לפנות לפצועי המלחמה ובכלל למי שמתמודד עם פציעה. ההמלצה שלי היא למלא את היום שלכם בעשייה. זה יכול להיות דרך תרומה לעמותות או ארגונים שיחזקו את תחושת השייכות. לי אישית עזר מאוד הספורט. הוא גם ממלא את הלו"ז שהתרוקן בבת אחת לחלוטין, וגם מבריא את הגוף והנפש. ובעיקר, קחו את הדברים לאט לאט. החיים חזקים יותר מהכל".