איך עובד משחק התפקידים בין השתלטן למרצה?

אילנה נכנסה אל החדר, הביטה סביבה וצעדה בנחרצות לעבר הכורסה האפורה בה התמקמה בגו זקוף. אחריה נכנס נחום, משרך את רגליו, והתיישב בכורסה הפנויה לצידה. פניו העגולות היו ממוסגרות במשקפיים, ולאחר שהתיישב הוא סידר אותן על אפו ומצמץ.

"אז מה מביא אתכם לפה?", שאלתי אותו. הוא פתח לרגע את פיו, הביט באשתו והשתתק.

אילנה לא השתהתה. "הכל התחיל מהחופשה המשפחתית. פשוט אסון, זה מה שהיה שם. אחרי תכנונים של חודשים ארוכים נחום עשה הכל כדי להחריב לי ולילדים את כל ההנאה ממה שהיה אמור להיות זמן איכות משפחתי. שלא לדבר על כל הכסף שירד לטמיון".

העפתי מבט אל נחום, שהיה קרוס בכורסתו ונענע קלות בראשו. אילנה התעלמה והמשיכה "הזמנתי צימר סופר מפנק ויוקרתי באמירים. אם אתה לא מכיר, אמירים זה מושב צמחוני בגליל. מקום מ-ה-מ-ם. אבל מהרגע שהגענו, או יותר נכון, מהרגע שיצאנו, לנחום היו רק תלונות. כבר בבית כל מה שביקשתי ממנו היה לארגן את המזוודות שאני ארזתי (היא הדגישה את ה'אני') ברכב. כמה זמן אתה חושב שלוקח לארגן מזוודות? עשר דקות? עשרים? לא! לנחום זה לקח שעתיים! לא פחות! טוב, זה כבר הרס לי את כל החשק. עד שישבנו כולנו חגורים ומוכנים ליציאה, היה כבר עשר וחצי בבוקר, ובמקום לצאת מוקדם, הפסדנו חצי יום".

העפתי שוב מבט לנחום, שנשאר באותה תנוחה. אילנה המשיכה: "אחרי שכבר הגענו, ברוך השם, רצינו לצאת לטייל בנחל הקרוב, ונחום התעקש ללכת לנוח. נו באמת, באנו לחופשה בשביל לנוח?".

נחום לא הביט בה, אבל ראיתי שהוא מהנהן לעצמו. "וזה לא הכל!  בערב, הוא הלך עם הילדים לקניות בזמן שקיבלתי מסאג', וקנה מנגל וטונות של בשר! אחרי שאמרתי לו מראש שהמושב צמחוני... עד שחזרתי מהמסאג', הוא כבר הדליק את המנגל. אל תשאל איזה בלאגן הלך שם... כל השכנים יצאו לצעוק עלינו איך אנחנו פוגעים ברגשותיהם, ואיזו חוצפה זאת להדליק מנגל במושב צמחוני, כאילו מששת ימי בראשית לא קרתה תקרית דיפלומטית שכזאת... איזה בושות!".

ראיתי את נחום מגחך לעצמו בזווית עיני, היה נראה שבחלק הזה בחופשה הוא דווקא נהנה.

"אז זהו, מה אני אגיד לך, אחרי זה כבר יצאה לי כל הרוח מהמפרשים. בעלת הצימר כמעט זרקה אותנו לרחוב, ורק אחרי תחנונים הסכימה להשאיר אותנו. פשוט מה שכואב לי", היא לרגע השתנקה, ומחתה דמעה סוררת מתחת לעיניה המאופרות בקפידה, "שהוא לא רגיש אלי. השקעתי כל כך הרבה מחשבה... כל כך התאמצתי". בשלב זה הדמעות כבר לא התחשבו באיפור המוקפד, וירדו על לחייה, משאירות אחריהן נחלים שחורים של מסקרה. הושטתי לה טישו, והיא מחתה את אפה בקול ומשכה בכתפיה.

שנינו הסבנו את מבטנו אל נחום המכונס. "אתה מבין על מה אני מדברת?", אמרה ונופפה בידה לעברו, "אדיש. הוא פשוט... לא אכפת לו מכלום. תגיד משהו נחום".

הוא נאנח.

"ואיך הייתה לך החופשה?", שאלתי אותו.

"מה?".

"לך הייתה חופשה טובה נחום?".

"מזעזעת", אמר עם מבטא אמריקאי קל. שאלתי את עצמי אם הוא מדבר על החופשה או...

"זה תמיד ככה", אמר, "אף אחד לא שואל אותי לאן אני רוצה לנסוע. אף אחד לא שואל אותי מה אני רוצה לאכול. לאף אחד לא אכפת מזה שאני עובד קשה כל השבוע, ובסופו של דבר...".

"אני צריכה לעשות הכול והוא עוד מתלונן! אתה מבין מה קורה כאן?".

"נראה לי שאני מתחיל להבין", אמרתי, "אבל עכשיו אני מדבר איתו". היא שלבה את ידיה.

"באמת לקח לך שעתיים לארוז את המזוודות?".

"שעתיים... פחחח", אמר וביטל את דבריה במחי יד, "אולי אולי רבע שעה", אמר והמבטא שלו התחזק. "הכל אצלה דרמטי, הכל צריך להיות כמו שהיא רוצה, כאילו שאף אחד אחר לא קיים... מה זה בכלל האמירים הזה? מישהו רצה לנסוע לכפר של טבעונים שמחבקים עצים?".

"זה לא בריא לך כל האוכל הזה שאתה אוכל בעבודה נחום, הרופא אמר לך את זה", אמרה בהתרסה. "הוא גם לא יורד במשקל", פנתה אלי.

"אני מבין", הנהנתי, "אז רגע... כשאתם מחליטים לצאת לחופש".

"כשהיא מחליטה לצאת לחופש", אמר נחום ותיקן אותי ואת משקפיו על אפו.

"השאלה הייתה – מי מחליט לאן נוסעים?".

היא הביטה בי מופתעת, ואז הרהרה בדבר, "אני מחליטה. נחום אף פעם לא יודע לאן הוא רוצה לנסוע. הוא תמיד מסכים איתי בסוף".

"לאן אתה היית רוצה לנסוע?", שאלתי.

הוא הניד בכתפיו, "מה זה משנה מה שאני רוצה? מישהו שואל אותי בכלל?".

מה שקורה בסיפור הזה הוא לא התעללות, אלא משחק תפקידים. משחק תפקידים שנחום ואילנה נמצאים בו. מובן שכל אחד מהם הגיע אל הנישואים עם המטען שלו, הצרכים שלו, והפיתול בנפש שלו. בעצם, שניהם סובלים במשוואה הזאת. במבט מהצד אפשר להזדהות עם אחד מהצדדים – יש כאלו שירחמו על נחום, שנמצא במערכת, שכביכול, מתעלמת מהצרכים והרצונות שלו, ויש כאלו שירחמו על אילנה, שיש לה בעל חסר רצון ויכולת, ושהיא צריכה לעשות הכל בעצמה. לכל אחד מהם יש, כמובן, גם נקודת נוחות בסיפור: אילנה, שחייבת שהרצונות שלה יתממשו, ולא מוכנה לסבול אפשרויות נוספות, מצאה לעצמה עמדה כוחנית, שבה היא, כביכול, שולטת במציאות. ואילו נחום, שלא באמת רוצה לבחור ולקחת אחריות, מפקיר את הבחירה בידיה המיומנות של אשתו, שתמיד יודעת בדיוק מה היא רוצה, וכך יכול גם להתלונן על הדברים מאוחר יותר. נשמע מושלם, לא? יש כאן שני אנשים, שמרגישים שהרצון שלהם לא מתקיים. שניהם נמצאים במקומות בנפש שלא היו רוצים להיות בהם.

"היית רוצה שנחום יבחר פעם מקום לחופשה, לא ישאל אותך, יקנה כרטיסים או יזמין מלון, ויפתיע אותך ברגע האחרון?".

היא נראתה המומה, אולי אפילו מזועזעת. "נחום?? נחום יבחר? זה מביך בכלל לחשוב על זה".

"ובכל זאת?".

היא חייכה חיוך קטן. "אני... אני לא יודעת... זה כל כך רחוק מהמציאות שלנו... אני משערת שאולי זה היה אפילו נחמד לשם שינוי".

"ממש", רטן נחום.

"ממש?", שאלתי אותו.

"אי אפשר לבחור כלום בשבילה. היא הייתה משנה את ההזמנה ברגע האחרון, משכנעת את ויזה שהחיוב מוטעה ומבטלת את החופשה. וגם הייתה מתלוננת שאני לא יודע לבחור מלון ולא מבין בחופשות".

"אולי לא?", שאלתי.

"מה? מה לא?".

"אולי זה לא היה קורה. ניסית פעם?".

הוא הביט בי ללא אומר וסידר את משקפיו על חוטמו. "אני אא...".

"אתה יודע מה זה מְרַצֶה נחום?".

הוא בחן אותי. "אחד שעושה דברים שאחרים רוצים?", שאל.

"כן", אמרתי. "זה אחד שמעדיף להניח את הרצון שלו בצד, ולעשות תמיד מה שאומרים לו. מה שצריך לעשות. מה שהשני בוחר... מוכר לך?".

"מאד", אמרה אילנה בחיוך.

"חכי", חייכתי בחזרה, "עוד נגיע אליך". היא השתתקה והסירה את החיוך משפתיה. נחום היה מרוצה.

"כן", הוא אמר, "מוכר לי".

"מה זה נותן לו?".

"נותן? זה סיוט", אמר וחשב. "אה. כן, נו, זה מאפשר לו... לא לבחור ולא להסתכן".

"נכון מאד". אמרתי, "זה מאפשר לו להסיר ממנו את האחריות, ולהאשים את השני כשהדברים לא מסתדרים. מה זה עוד נותן לו?".

"שלא רבים איתו".

"נכון, זה נותן לו 'שקט תעשייתי', אבל זה באמת משמח אותו?".

"ממש לא".

"נכון, על העומק של זה ומהן נסיבות החיים שהביאו אותך לשם – נוכל לדבר בפגישות הבאות, אבל קודם כל חשוב להבין מה קורה איתי, מה החלק שלי במשחק התפקידים הזה. מה קשה לי ומעצבן אותי, אבל גם נוח לי. מהו השקר הקטן שלי, שאני שומר עליו. מובן?".

הוא הנהן. אילנה הרימה את תיקה והניחה אותו על ברכיה, "כמה צריך לשלם לך?".

"סליחה?", שאלתי.

"אני מבינה שיש כאן הרבה דברים שאתה צריך לדבר עם נחום. נקבע פגישה לשבוע הבא, בינתיים אשלם לך על הפגישה הזאת. ממש תודה, מאד עזרת לנו!".

"רגע", אמרתי לה, "הפגישה לא הסתיימה".

היא הביטה בי מופתעת.

"המושג שתלטנות מוכר לך?".

היא משכה בכתפיה, "לא... לא לגמרי".

"אני אגיד לך מה זה!", אמר נחום בכעס, "זה כשמישהי דוחפת את האף לכל דבר, הכל צריך להיות כפי שהיא רוצה, היא דורסת ורומסת את השני, ולא שמה לב לרגשות שלו או של אף אחד אחר!".

חייכתי, "יופי נחום. אני שמח לשמוע שאתה מביע את עצמך. עוד נעבוד על זה, אבל עכשיו אני מדבר איתה".

הוא נרגע. "אתה רואה איך הוא מדבר אלי?!", שאלה, "זה עוד משהו, התפרצויות זעם שלו... על זה לא דיברנו".

"עוד נדבר", אמרתי, "עכשיו הכדור במגרש שלך. שתלטן זה מישהו שיש לו צורך עמוק שכל דבר יהיה כפי שהוא רוצה. הוא מנסה להשליט את הרצונות שלו על האחר כדי לא להרגיש".

"חוסר שליטה? חרדה?", היא שאלה.

"כן". אמרתי, "הוא מנסה להרגיע את החרדה שלו על ידי שהוא מנסה לשלוט במצב. הוא לאו דווקא מנסה להשתלט על השני", אמרתי והבטתי בנחום, "הוא פשוט מנסה להשתלט על המצב. זה בדרך כלל מביא לדפוסים של עודף תפקוד".

היא הנהנה והמשכתי, "זאת אומרת, שהשתלטן מרגיש, שאם הוא לא יעשה את הכל בעצמו, שום דבר לא יעשה, והרצון שלו לא יתממש. נכון?".

"ממש נכון!", אמרה, "אבל אצלנו זאת עובדה. זה לא רק איזה בעיה שיש לי, באמת אם אני לא עושה הכל בעצמי, שום דבר לא נעשה. בטח שלא בסטנדרטים שלי", הזדקפה.

"על זה צריך גם לעבוד", אמרתי לה והנהנתי, "לדעתי כדאי שתעשי שיחות עם מישהי שתעבד איתך את הדברים".

"שיחות?", שאלה והרימה גבה.

"כן", אמרתי, "עם מטפלת מתאימה, תעבדי על הדפוסים והקשיים שיש לך בזוגיות, ואני אעבוד עם נחום".

היא הנהנה. "מעולם לא חשבתי שיש לי גם חלק בבעיה", הודתה לבסוף בקול רפה. היא הביטה בנחום והוא הביט בה חזרה בחשש. ואז, הפנתה את מבטה אלי, "אתה חושב שיש סיכוי?".

"אם תבינו שהבעיה היא משותפת, ולשניכם יש בה חלק שצריך תיקון, אז אני מאמין שיש".

רן ובר - סופר, מרצה ומרצה סדנאות. לקבלת לינק לקבוצת העדכונים בווצאפ לחצו כאן.