מי יחיה ומי ימות: ההיסטוריה היהודית המטלטלת שמאחורי פיוטי הסליחות

מסעות צלב אכזריים, רדיפות דת קנאיות, מוות הרואי על קידוש השם, ויצירה פיוטית בנופי ארץ ישראל הקדומה - אלה מקצת האירועים ההיסטוריים המסתתרים בין השורות והמילים של פיוטי הסליחות, שנאמרים בקהילות שונות בישראל בחודש אלול. הפיוטים הם אמנם תפילות והבעה של רגשות עמוקים, שמייצגים את נפש האדם בכל מקום וזמן, אולם לכל פיוט יש מקום וזמן בו נוצר, ואירועים היסטוריים בני התקופה מתחבאים בין המילים שלו. דרך הפיוטים נוכל להיפגש עם אירועים משמעותיים בהיסטוריה היהודית הארוכה.

הפיוט 'מלאכי רחמים', למשל, עוסק באחת התקפות האפלות בהיסטוריה של אירופה. בשלהי המאה ה־11, על רקע התנגשות הציוויליזציות המוסלמית והנוצרית הנמשכת, הכריז האפיפיור אורבנוס השני, שכל מי שיצא חמוש למסע לארץ הקודש, ויכבוש אותה מידי המוסלמים, יזכה לגאולה. בעקבות דבריו, המוני מאמינים נוצרים, נלהבים ומשולהבים, הותירו מאחוריהם משפחה ומולדת, ויצאו למסע הארוך. בדרכם הצלבנית, מחוץ לכל חוק ומדינה, הם נתנו דרור ליצרים התוקפניים שלהם, שהיו מהולים באנטישמיות. כשעברו ליד קהילות יהודיות, זרעו חורבן ואובדן, בזזו רכוש ושפכו דמים רבים. הם ניסו לנצר יהודים בכפייה, ומשאלה סירבו ועמדו באמונתם, נשחטו על קידוש השם. פרעות אלו נקראות במסורת 'גזירות תתנ"ו' (השנה העברית בה הפרעות התרחשו, ב־1096). על הרקע המזוויע הזה נכתב הפיוט 'מלאכי רחמים', על ידי אחד מגדולי פייטני אשכנז, רבנו שמואל הכהן מהעיר מגנצא. במילותיו הוא מתאר את הסבל הרב שעבר על הנרדפים, על ידי אותם 'אריות ושחלים' כלשונו, ומתפלל לישועה ורחמים:

...אוּלַי יְרַחֵם מְעוּנֵי כֶבֶל,

מְלֻמְּדֵי מַכּוֹת בְּעִנּוּי סֶבֶל,

מְנוֹד רֹאשׁ נְתוּנִים בְּיוֹשְׁבֵי תֵבֵל

מָשָׁל בָּעַמִּים בְּקֶצֶף וּבִזָּיוֹן...

הפיוט מלא בתיאורים על הסבל, הרדיפות, והשכול, לצד דבקות ואמונה עמוקה למרות הכל. באותו שנה שחיבר הפייטן את הפיוט הזה, נספה גם הוא ברדיפות הנוראיות.

מנהיג נוסף שחי בימי הפרעות הללו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י), הידוע כפרשן הגדול של התנ"ך והתלמוד. הוא אמנם חי בצרפת, ולא באשכנז, היכן שהתרחשו הפרעות הנוראיות, אך גם הוא חיבר קינה על החורבן הגדול, כדרך להזדהות עם אחיו הסובלים מעבר לגבול. הוא כתב פיוט בתבנית של קריאת עזרה אל התורה: "בַּקְשִׁי עֶלְבּוֹן חֲסִידַיִךְ וּשְׁפִיכַת דַּם לִמּוּדָיִךְ/ מִיַּד בְּנֵי זְנוּנִים מַכְרִיתֵי תַּלְמִידָיִךְ/ אֲשֶׁר קָרְעוּ יְרִיעוֹתַיִךְ וְרָמְסוּ אוֹתִיּוֹתָיִךְ/ וּבְשֶׁצֶף קֶצֶף הֶחֱרִיבוּ מִשְׁכְּנוֹתָיִךְ".

פיוט נוסף מסדר הסליחות אף הוא קשור ברדיפות דת באירופה הנוצרית – 'ונתנה תוקף'. האגדה מספרת שההֶגְמוֹן (משרה בכירה בכנסייה הנוצרית) של מגנצא (עיר באשכנז), דרש מהמנהיג היהודי, רבי אמנון ממגנצא, להמיר את דתו. רבי אמנון סירב ועבר עינויים גופניים איומים, אך למרות הכל העדיף למות על קידוש השם. כשכבר גסס ביקש שיקחו אותו לבית הכנסת, שם אמר את הפיוט עד שיצאה נשמתו. הפיוט מתאר בצורה ציורית ודרמטית את הדין וחשבון שעל האדם לתת על חייו בפני בוראו:

"... וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.

וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.

וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.

וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.

וְיֹאמְרוּ: הִנֵּה יוֹם הַדִּין...".

בתחילת שנות ה־90 זכה הפיוט ללחן מאת היוצר יאיר רוזנבלום. רוזנבלום, חבר בקיבוץ בית השיטה, ש-11 מחבריו נהרגו במלחמת יום הכיפורים, הקדיש את הפיוט המצמרר לזכרם, והעניק לו לחן שנגע עמוק בליבם של ישראלים רבים. הפיוט גם זכה לעיבוד ולחן מיוחד בשיר "who by fire" מאת לאונרד כהן, שהמשיך את התבנית המופיעה בפיוט על הגורל הלא צפוי של האדם:

"... מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.

מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ

מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ

מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה...".

יש חוקרים הסבורים, שפיוט זה לא חובר באשכנז, אלא ממש כאן, בארץ ישראל הקדומה. לטענתם, צורת הביטוי המובעת בו שייכת לתרבות הארץ ישראלית של שלהי האלף הראשון לספירה, ויותר סביר לתארך אותו לימים אלו ולמקום זה. מילות הפיוט דומות בשפתם לפיוטים אחרים שחוברו באזור זה באותם ימים, ומלמדות על הסביבה התרבותית שבה הן נכתבו.

מרבית החגים היהודיים עוסקים בניצחון, ישועה והצלה. יציאה לחירות משעבוד מצרים, הצלה מגזרת השמד של המן, ניצחון על הצבאות של מלכות יוון וכו'. מנגד, הצומות עוסקים בימי החורבן, האבל והאובדן. ימי הסליחות מזכירים לנו, שבין החורבן לגאולה יש תהליך ארוך וממושך של גלות, של ציפייה ממושכת ונשיאה בעול. בין האותיות של התפילות העתיקות, שנכתבו לאורך אלפי שנים, מתחבאים אירועים היסטוריים מלאים בכאב, גבורה וגעגועים. המילים מבטאות רגשות נצחיים, ששייכים לכל תקופה, אבל היכרות עם הזמן המסוים שבו נכתבו מעניק להן עוצמה מיוחדת.