אחרי שנה שאנחנו משווים אחד את השני ל"נאצי", המלחמה הזכירה לנו מיהם הנאצים באמת

בימיו של המלך צדקיהו, לפי המסופר בספר ירמיהו, החזיקו אנשים מישראל בעבדים ובשפחות שנים רבות. פעילות זו הייתה מנוגדת לחוקי התורה - ששמה גבול לשנות השעבוד, ודרשה לשחרר את העבדים בשנה השביעית. צדקיהו המלך, אכן, הצליח לגרום לעם לשים לזה סוף. הוא כרת עם העם ברית "לְ֠שַׁלַּ֠ח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֧ישׁ אֶת־שִׁפְחָת֛וֹ הָעִבְרִ֥י וְהָעִבְרִיָּ֖ה חׇפְשִׁ֑ים", וכך הם אכן עשו, אלא שהם לא עמדו במילתם זמן רב. "וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אַחֲרֵי־כֵ֔ן וַיָּשִׁ֗בוּ אֶת־הָֽעֲבָדִים֙ וְאֶת־הַשְּׁפָח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר שִׁלְּח֖וּ חׇפְשִׁ֑ים". הנביא בשם ה' בא להוכיח את העם על המעשה הזה:

"כֹּה־אָמַ֥ר ה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָנֹכִ֗י כָּרַ֤תִּֽי בְרִית֙ אֶת־אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּי֨וֹם הוֹצִאִ֤י אוֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים לֵאמֹֽר׃ מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת־אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י אֲשֶֽׁר־יִמָּכֵ֣ר לְךָ֗ וַעֲבָֽדְךָ֙ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְשִׁלַּחְתּ֥וֹ חׇפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ וְלֹֽא־שָׁמְע֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אׇזְנָֽם".

בהמשך מפורט העונש שיבוא על העם אם ימשיך לא לשמוע בקולו, אבל חשוב לשים לב למשפט הראשון "בְּי֨וֹם הוֹצִאִ֤י אוֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים". הנביא מזכיר את היציאה ממצרים, ובכך יוצר השוואה מרומזת בין מה שעשו לעם ישראל במצרים, ובין מה שהם עושים כעת לאותם עבדים.

ההשוואה למצרים, יש לציין, מתקיימת כאן למרות הפער הגדול בין שני המקרים. המצרים שיעבדו את ישראל במשך מאות שנים, כקולקטיב ולא כיחידים, והעבידו אותם בפרך. גרוע מכך, בשלב מסוים הם גם החלו להטביע בים כל תינוק זכר שנולד לבני ישראל. שימוש בעבדים בישראל בימי ירמיהו, גרוע ככל שיהיה, אינו משתווה לזוועות שעשו המצרים. ובכל זאת, הנביא משווה בין שני המקרים, בגלל העניין המשותף של העבדות. הפנייה להיסטוריה של העם, נועדה לגרום לו להכניס את עצמו לנעליו של האחר ביתר קלות ולהזדהות עם סבלו. גם אם ההשוואה אף פעם לא מדויקת, יש לה חשיבות, כי הרבה יותר קל לנו למצוא פגמים אצל אחרים מאשר אצל עצמנו, וההשוואה יכולה לעזור לנו להשתחרר מהפריזמה הצרה הזו.

עם זאת, כדאי לשים לב לאופן שבו משווים. השוואות בקלות יכולות לצאת מפרופורציות, לשמש כאמצעי להעליב במקום לשוחח, ולהיעשות באופן בוטה שלא מקדם שיג ושיח אמיתיים, אלא מלחמת בוץ של עלבונות. עיון קרוב בפסוקים שהצגנו לעיל, יגלה כמה כללי אצבע שאולי יעזרו לנו להבדיל בין השוואה בונה להשוואה הורסת.

א. מיקוד

ההשוואה בספר ירמיהו, אינה מסתפקת בהשוואה למצרים באופן כללי, אלא גם מדגישה: "בית עבדים". במצרים עצמה היו שלבים שונים בעוול שנעשה לישראל. היה את השלב שישראל היו גרים, את השלב שהם היו עבדים, ואת השלב שהמצרים ביצעו בהם רצח עם. השימוש ברחבי התנ"ך במצרים, כדי לתאר את ההתנהגות של ישראל בהווה, נועד על מנת להוכיח אותם הן לגבי התנהגותם כגרים והן כעבדים. תנאי ראשון להשוואה הוא להדגיש שההשוואה כאן לא נעשית כלפי מצרים בכללותה, על כל היבטיה ועוולותיה, אלא על גורם אחד ויחיד –בית עבדים".

ב. מניע

ההשוואה כאן לא נעשית סתם. היא לא מתבצעת מתוך רצון להעליב או להטיח דברים קשים בעם. כמו במקומות רבים בתנ"ך, מוסברת סיבת ההשוואה הזו בשאיפה ליצור אמפתיה והזדהות של העם עם העבדים או הגרים. המטרה היא לא לומר – תראו כמה אתם גרועים. אתם רעים כמוהם. אלא, יש להשוואה מטרה מוגדרת, ליצור אפקט רגשי או אינטלקטואלי, ולהחדיר ללב העם הכרה במעשיו. חשוב שלכל השוואה שעושים תהיה תכלית ראויה, ולא רק רצון להתנגח.

ג. אמצעיות

בנוסף, כדאי לשים לב שההשוואה שנעשית כאן היא לא בלתי־אמצעית. הנביא לא אומר לבני ישראל באופן ישיר שהם כמו המצרים, אלא מזכיר להם את הברית שנכרתה עמהם אחרי שיצאו ממצרים. הוא מזכיר להם את המסרים והאיסורים שקיבלו על עצמם לקיים, אחרי השנים הרבות במצרים, ולא משווה אותם למצרים עצמם. ברור שאותם מסרים קשורים לשעבוד במצרים ומתייחסים אליו, וההשוואה קיימת ברקע. אבל, בכל זאת, ההימנעות מהשוואה ישירה, והעדפה של השוואה עקיפה, דרך התיווך של הברית שנכרתה אחרי היציאה ממצרים, מרככת את התוכחה, ומאפשרת לקלוט אותה ביתר קלות.

שלושת הסייגים האלה חשובים מאד כדי להעניק ערך אמיתי להשוואות. אמנם השוואות הן חיוניות כאמור, ודרכן אנחנו לומדים מההיסטוריה, אולם, שימוש בוטה מדי בהשוואות הוא בעייתי. הוא עלול להיעשות בחוסר תום לב, ומתוך רצון לעלוב. בנוסף, כבני אדם אנחנו יצורים אסוציאטיביים ולא מגיבים להשוואות בצורה לוגית לחלוטין. גם אם ההשוואה נעשתה רק בגלל נקודה מסוימת, ששווה בין שני המקרים, אנחנו מהר מאד נוטים לתפוס אותה בצורה טוטלית. לכן, אם השוואה נעשית, היא צריכה להיעשות בצורה זהירה ומדויקת, להיות ממוקדת ומוגבלת, ולהיות מספיק עקיפה כדי שתוכל להתקבל על הלב.

בישראל, בשנה האחרונה, הרבו להשתמש בגרמניה הנאצית, ואפילו בשואה, כמקור להשוואות שונות ומשונות מכל מיני כיוונים. יריבים מבית ואויבים מחוץ, ראשי ממשלה מימין ומשמאל, מפלגות יריבות וממשלות זרות, כמעט כל אחד זכה לאיזו השוואה הגונה בהקשרים אלה, מילולית ולפעמים אפילו חזותית. השוואות אלה כמעט אף פעם לא עמדו בתנאים שהצבנו, והן שימשו ככלי ניגוח, שרק ניסה לזרוע תבהלה. הן אף פעם לא היו ממוקדות, הן בוטאו בדרך כוללנית, ותמיד נעשו בדרך ישירה ובוטה.

לאחר השנה הקשה הזו, של פילוג, שיסוע וקיטוב, שלא ידענו כמותו כבר שנים רבות, הגיעה המלחמה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, שנעשו בה זוועות לא פחות גדולות מהשואה, והזכירה לנו היטב מיהם הנאצים. היא גרמה לנו להבין, בדרך הקשה, כמה ההשוואה של כל פוליטיקאי שלא מצא חן בעינינו - לנאצי, וכל מצב שלא לרוחנו – לשואה, היו מיותרים, קיצוניים ושגויים.