בתו של ניצול השואה דוגו לייטנר ז"ל: "אבא האמין בחיבור בין אנשים באמצעות אוכל"

לפני חצי שנה נפטר דוד לייטנר – דוגו. "זה מעניין שאבא שלנו, שכל כך אהב לאכול, נפטר דווקא בצום תשעה באב", מספרת בחיוך בתו זהבה זר-קור. "אמרנו שזה בטח עוד גימיק אחד שאבא ארגן לנו".

את הסיפור של דוגו נדמה שכבר כולם מכירים. ב-18 בינואר 1945, בחודשיה האחרונים של האימפריה הנאצית, נשלח דוגו לצעדת המוות, יחד עם עשרות אלפי יהודים אחרים. בדרך חשב על הלחמניות החמות שאמו נהגה לטגן בבית ילדותו, הבליקלך, ובסיפור התלמודי שסיפרה על לחמניות שגדלות על העץ בארץ ישראל.

דוגו שרד את השואה והגיע לארץ. שם, בעת ביקור בשוק מחנה יהודה, הוא ראה דוכן פלאפל ובו כדורים מטוגנים שהזכירו לו את אמא שלו ואת הבילקלך שהבטיחה לו לאכול בארץ ישראל.

"אני זוכרת, בתור ילדה, שאבא היה חוזר הביתה מאשדוד, אחרי שאכל והתמלא, נשכב על הספה ושואל: 'נו זהבה'לה, איזה יום היום?'", נזכרת זהבה קור. "אני, כמו ילדה טובה מהחינוך הדתי, שלפתי את התאריך העברי, אבל אז אבא היה הולך למקרר, מוציא קופסא שכתוב עליה התאריך 18.1 – ושאל מה זה עושה לי. עניתי שזה תאריך הפג-תוקף של הגבינה. אבא סיפר לי ולאחותי אראלה את הסיפור וגם גילה לנו שהוא החליט לאכול מדי שנה בתאריך הזה מנה כפולה של פלאפל כדי לנקום בנאצים".

בהתחלה המנהג נשאר במשפחה. בהמשך, ביוזמת בית העדות להנחלת זיכרון השואה בניר גלים, שדוגו היה בין מייסדיו, הפך המנהג לפומבי, ומאז הוא הולך וגדל עם השנים. יחידות צבאיות, אנשי שירות בתי הסוהר, תלמידים, מורים ומקומות עבודה משתתפים ב"מבצע דוגו" וזוכרים אותו ואת המיליונים שלא שרדו. בשנה שעברה הזמין נשיא המדינה יצחק הרצוג את דוגו לבית הנשיא כדי לשמוע מפיו את סיפור חייו ולאכול יחד פלאפל.

דוגו נפטר בתשעה באב האחרון, בתאריך סמלי במיוחד עבורו ועבור משפחתו. "ב-27 בינואר העולם מציין את יום שחרור אושוויץ", מספרת זהבה קור. "אבא אמר: 'מה שחרור, איפה שחרור, מי שחרור? ב-27 בינואר אני בוססתי בשלג, העבירו אותי מרכבת לרכבת, הלכתי ונחלשתי. מה לי וליום שחרור אושוויץ, ככה האו"ם החליט, וכולם קופצים לדום'. אבא חזר לביתו בתשעה באב, ומצא אותו עומד בחורבנו".

איך זה מרגיש לכם השנה, בלעדיו?

"הרגשות מעורבים. מצד אחד הוא זכה להכרה לפני מותו, וידע עד כמה אנשים מתחברים לסיפור שלו. בכל שנה היינו נוסעים יחד עם בית העדות לפגוש אנשים, חיילים, תלמידים ומכובדים. תמיד אהבתי להיות הבת של דוגו, הלכתי איתו לכל מקום כדי לתמוך בו, כאילו שהוא צריך תמיכה, וידעו שאני הבת שלו. זה היה תמיד מרגש להיכנס איתו למקומות חשובים, היה נכנס ללשכת הרמטכ"ל ואומר לו: 'תסלח לי הרמטכ"ל, הרשה לי להגיד לך שאני מרגיש עכשיו שאני בבית המקדש'. השנה אין נסיעות, אין פגישות עם הרמטכ"ל, הדמות המרכזית איננה. אבל אנחנו מקווים שהמבצע שהתחיל יישמר לדורות".

זהבה זר-קור לא צריכה יותר לעמוד מאחורי אבא שלה. היא סופרת מוכרת, ובקרוב תוציא גם את הספר "הפלאפל של דוגו", שמסכם את מבצע חייו. לפניו כתבה את סיפור השואה של אביה, "הסיפור של דוגו", שיצא לאור ב-2005.

איך המשפחה נערכת ל-18 בינואר?

"השנה נתכנס בביתי ב-18 בינואר, לאחר שכולנו, ילדים, נכדים ונינים, נפעל ונמשיך את ההנצחה של אבא. כולנו מגויסים. כל אחד מספר את הסיפור של סבא דוגו, כל אחד בכיוון שלו. כולם עושים עבודה ערכית מאד, וכולנו נפגש באותו יום, בפגישה משפחתית, לרגל האירוע".

מהן התחושות כשאתם רואים את כל העם משתתף במסורת הזו?

"גאווה גדולה. אבא, שהגיע מרקע דתי, האמין באיחוד אנשים באמצעות אוכל. הוא ראה בפלאפל סמל לחיבור. הוא הצליח להרחיב את המעגלים ולהשפיע, במיוחד על הנוער. הוא העריץ את הדור הצעיר ואת מוריהם. המסר שלו היה שללא קשר לרקע או להעדפות שלנו, אנחנו עם אחד".

"אבא גדל בבית דתי מאד של הימים ההם בהונגריה. את כל הכוחות הוא שאב משם, מהבית מהתלמוד תורה, מפירוש רש"י שאבא היה מחובר אליו מילדות ועד יומו האחרון. אנחנו מאד גאות בו, איך מתוך הרקע הזה הוא הצליח למזג את כל חלקי העם ולאחד אותם – סביב אוכל. אבא אמר אם כבר לדבר על השואה – אז באוכל. ואם באוכל, אז בפלאפל".

"אנחנו מאד גאות בכך שהוא הצליח להרחיב את המעגלים עוד ועוד. הוא עסק בזה הרבה, הלך להרבה מחנות צבאיים, פגש נוער, נסע עשרות פעמים לפולין, עם משלחות. אבא חשב שהנוער שלנו איכותי, העריץ את הנוער ואת המורים והמחנכים. אבל את עצמו לא ראה את כמחנך, הצחיק אותו שהוא נתפש כמחנך. ובכל זאת, באהבה, בצחוק שלו, בהתחברות לקטנים וגדולים, זה היה חינוך. והוא מאד שמח שכל העולם אוכל פלאפל דווקא ביום הזה, לזכר אלה שלא זכו לעבור את מחסום 'צְעָדַת המוות' ולא זכו לעלות לארץ ישראל".

"זה גם המסר שלנו: אנחנו חזקים יותר ביחד, במיוחד בזמנים קשים. עלינו לעמוד מאוחדים ולבנות מחדש, בדיוק כפי שעשו ניצולי השואה. אבי תמיד הדגיש להתחיל מחדש ולא להתעכב על עצב. אבא היה אומר – לא מספיק שאני יתום, שגם אהיה עצוב? זה מוטו שחיינו לפיו, אם נהיה עצובים זה עונש כפול. חייבים להיות שמח!".