מהרגע שפרצה הקורונה, נאלצתי להשאר בדירת-מרתף שלי בראשל״צ, ללא עבודה, ללא פרנסה, וללא רעיון יצירתי מה לעשות עכשיו. אני זוכרת שכל מאמני הכושר וכל מי שלא נחשב באותה תקופה ל״עובד חיוני״ נותר נבוך, מבולבל ומפוחד
״תקשיבי״, אמרתי לחברה שלי, ״אם אנחנו רוצות להצליח לכעוס פחות ולהיות טובות יותר לילדים שלנו, אנחנו חייבות לדבר עם הילדה הפנימית שלנו"
הרגשתי שהוא הרבה יותר שווה ממני ושאני לא בליגה שלו. בכל פעם שהוא דיבר עם מישהי אחרת, גם אם הייתה בת דודה שלו, הייתי בטוחה שתיכף הוא עוזב אותי. לא אכלתי ולא ישנתי במהלך כל החודשים שהיינו בקשר. ולמה, בעצם?
הייתי בטוחה שהבכי יעיר אותו והוא מיד יבין את הטעות המרה שהוא עשה, יתעורר, יתנצל, וירעיף עליי כמויות של אהבה ודאגה. אבל הוא המשיך לישון. איך זה יכול להיות?! בכיתי יותר חזק והוא עדיין לא התעורר
הרגשתי כל כך אהובה, שמרגע לרגע במופע הצלחתי לשקם את עצמי מההתחלה החלשה והוצאתי מעצמי את המיטב. איכשהו, האהבה שהעניק לי הקהל בנתה אותי יותר מכל ביקורת
מבלי לשים לב חיי הפכו לרשימת המטלות האפורה והמשעממת הזו. הצלחתי לתת לעצמי טפיחה על השכם רק כשסימנתי ״וי״ על כל מיליוני המטלות שרשמתי לעצמי לאותו יום או שבוע. וכן, זה ממש נמאס לי
לתת? זו הדרך לאהבה? מוזר. לא ראיתי את זה בשום סרט אמריקאי שגדלתי עליו. לא שמעתי את זה באף שיר. גם לואיסנה היפה מה״מורדים״ לא לימדה אותי את זה. הרעיון היה מהפכני מדי בשבילי
בתור מי שיצאה ליותר מדי דייטים בחייה, תמיד קיוויתי שמישהו ימציא אפליקציה שאפשר להזין לתוכה נתונים עליי ועל בן הזוג הפוטנציאלי, והיא תגלה לי האם שווה לתת צ'אנס ולצאת איתו לדייט נוסף
כשהעוגה המוצלחת שעמלנו עליה נפלה ונמרחה על הרצפה, תפסתי את אמא שלי בשתי ידיה והתחלתי לרקוד איתה מסביב לשלולית הבלילה
הגרסא הגבוהה שלי הייתה ככל הנראה לוקחת נשימה עמוקה, שותה איזו כוס מים, ולא ממהרת להגיב בשליפה מהמותן. אבל מה לעשות שהגרסה הגבוהה שלי בדיוק לא הייתה בבית?
