רציתי מישהו שיהיה מאוהב בי כמו בטלנובלות, אבל זה פשוט לא עבד

מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות מאוהבת. גדלתי על טלנובלות, סרטים אמריקאים, ושירים של בקסטריט בויז ובריטני ספירס. תמיד חלמתי איך אני מחליפה את הגיבורה בשיר או בסרט ואביר החלומות רודף אחריי, ועושה כל שביכולתו להגיע אליי ולהגשים את כל משאלות לבי. אני מצדי, בתור הגיבורה היפה עם הריסים הארוכים, די פסיבית במסע החיזור הזה. לרוב, אני לא מבחינה במאמצי החיזור ואולי אפילו מחבלת בהם בלי כוונה, אבל האביר העקשן שלי ממשיך במרדף, לא מוותר, שולף ורדים ויונים מהכובע שלו, נלחם בדרקונים ומחזרים נוספים עד שהוא משיג את היעד הנכסף: אני (והוא כמובן ממשיך לחזר אחריי ולהלחם עליי גם לאחר שאני כבר שלו).

ואז הכרתי את בעלי היקר והתחתנתי.

הפנטזיה התנפצה לי לנגד עיניי (חכו, אני מבטיחה שזה הולך ומשתפר, אל תיפול רוחכם). הבנתי שהמושג ״אהבה״ הוא לא בדיוק אותה אהבה שדיברו עליה להקת חמסה בשיר: ״אתה חייב למות עליי״ וגם לא האהבה של פליפה ללואיסנה בטלנובלה ה״מורדים״. אכן, בהתחלה, התגלית הזו הייתה כואבת ומפתיעה. כמה שניסיתי להיות פסיבית, לא מושגת, ואפילו חבלנית קטנה בקשר, כל זאת כדי שבעלי יתגלה בתור האביר האמיץ שמתעקש להגיע אל לבי בכל מחיר, גיליתי שזה פשוט לא עובד ככה. זה לא עובד. נקודה.

אז מה עושים עכשיו?

התחלתי ללמוד שיטת ימימה ולקחתי אפילו קורס קצר שלה על הדרכה לזוגות. אני מודה שבתוך תוכי קצת ציפיתי שבהדרכה הזו היא תאשר לי להמשיך להיות ״לואיסנה״ כדי שבעלי יוכל להיות ״פליפה״ אבל היא לא דיברה על טלנובלות. היא לא דיברה בכלל על הצד השני. היא דיברה עליי ועל התפקיד שלי בקשר הזוגי. היא דיברה על הילדה הפנימית שלי שמגיעה לתוך קשר זוגי לרוב עם ציפיות ילדיות וקצת מונתקות מהמציאות ובצד הציפיות האלה, יש גם כאבי ילדות וחסכים שאותה ילדה פנימית מצפה שבעלה ישלים לה. ״את כאבי ילדותה משליכה על בעלה״ אמרה ימימה זצ״ל.

אופס. חשבתי שאני אתחתן וכל משאלותיי יתגשמו, כל חסכיי יתמלאו וכל כאבי ילדותי יפוגו. אבל גיליתי שגם כאן, בתחום הזוגי, כדי להצליח אני צריכה לעבוד, בעיקר על עצמי.

המשכתי במחקר שלי: איך בכל זאת, על אף הפנטזיה שהתנפצה לרסיסים, אני מגשימה את החלומות שלי על נסיכה ואביר בתוך הבית שלי? איך אני מצליחה ליצור זוגיות מלאת אהבה ותשוקה, גם בתוך מציאות מאתגרת ולפעמים שוחקת שכוללת תחזוקה של קריירות, בית והורות לשני קטנטנים? האם זה בכלל אפשרי?

כשהגעתי אל הספר ״לצאת מהדעת״ של הרב יהושע שפירא. מיד התחברתי לשם הספר ובהמשך גיליתי גם למה. אכן, זוגיות לאורך זמן יכולה להוציא אותנו מדעתנו, אבל מסתבר שזה דבר ממש נפלא. בספר פגשתי ציטוט של הרב אליהו דסלר זצ״ל שאמר שכדי לעורר ולהגביר את האהבה בחיינו צריך….מוכנים לזה? צריך… לא לעפעף בעפעפיים ולחכות לאביר שיתגלה כמחזר עקשן, לא לצפות מהצד השני לקרוא לי את המחשבות או לקנות לי אינספור מתנות, אלא… צריך…. מוכנים?

צריך לתת.

לתת? זו הדרך לאהבה? מוזר. לא ראיתי את זה בשום סרט אמריקאי שגדלתי עליו. לא שמעתי את זה בשיר של איזו זמרת או להקה, וגם לואיסנה היפה מה״מורדים״ לא לימדה אותי את זה. זה היה מהפכני מדי בשבילי. עד עכשיו אני לא לגמרי מעכלת את ההדרכה המוזרה הזו. לתת כדי לאהוב? טוב... החלטתי לנסות.

אני זוכרת שהבן שלנו היה בן שנה והייתי בתחילת ההריון עם הבת שלנו. הייתי חלשה ולא הרגשתי טוב בגלל ההריון ובעלי יצא למילואים לשבועיים. באותם שבועיים הייתי בנתינה כמו שלא הייתי כל חיי. לא נחתי לרגע והייתי צריכה להתמודד לרוב די לבד עם הבן שלי, עם הבית ועם ההריון החדש. בסוף היום, כשקיבלתי שיחה מבעלי, רציתי ״לזרוק״ עליו את כל מה שעבר עליי במשך היום אבל הערך הזה של הנתינה הוביל אותי. החלטתי שכשהוא מתקשר, אהיה עסוקה יותר בו מאשר בעצמי. ״מה שלומך שם? אתה ישן טוב? אתה אוכל? איך אתה מרגיש?״ כל עשר הדקות הראשונות של השיחה היו מוקדשות רק אליו, למרות שאני ממש מחכה לפרוק ולשתף בכל מה שעבר עליי. מדקה לדקה בשיחה הזו הרגשתי איך הלב שלי מתרחב ואני באמת באמת אוהבת אותו. אני באמת דואגת לו. הבנתי את דבריה של ימימה שאמרה שבעלי לא קיים בנישואים האלה רק כדי להיות נותן שירות וממלא אחר ההוראות והחסכים שלי. הבנתי את דבריו של הרב דסלר זצ״ל שאמר שהדרך לאהבה היא נתינה. הרגשתי שכשאני נותנת מעצמי אני מתמלאת באהבה ואני באמת מצליחה ״לצאת מהדעת״, לצאת מתוך עצמי כדי לאפשר למשהו אחר ושונה להכנס פנימה: בעלי.

אני מודה שאני עדיין ״חוטאת״ מדי פעם בנסיון להיות הנסיכה הפסיבית והמעפעפת שהכל קורה לה ומגיע אליה מבלי שהיא טורחת בשביל זה. אני עדיין ״נופלת״ כמה פעמים ביום לפנטזיה הזו ש״אתה חייב למות ולחיות רק בשבילי… אם לא בשבילי בשביל מי?״ (מתוך השיר של להקת חמסה). אבל לפעמים, מתוך ״יציאה מהדעת״ ומודעות, אני מזכירה לעצמי שהאהבה החזקה ביותר, זו שמחזיקה מעמד הכי הרבה זמן ובאמת נותנת שמחה אמיתית ללב, היא האהבה שמגיע מתוך העבודה הפנימית שלנו על יציאה מהאוטומטים, מאזורי הנוחות ומהפנטזיות הילדיות שלנו. אגב, לפעמים יציאה מאיזורי נוחות ופנטזיות תתבטא דווקא בלהגיד מה אני צריכה ולבקש עזרה. גם בכך יש נתינה: אני מאפשרת לו לתת לי ואני מאפשרת לי לקבל.

אני תמיד מספרת לנשים ששואלות אותי על תחילת הקשר שלי עם בעלי שכאשר הכרנו, הייתי צריכה לוותר על הפטנזיות שלי וככה גיליתי שהמציאות שלי הרבה יותר גדולה, מרשימה, משמחת ומלאת אהבה מכל פנטזיה או חלום.

לחיי פנטזיות שמתנפצות לרסיסים! (הבטחתי לכם שזה ילך וישתפר).