החלטתי לא לצעוק יותר על הילדים. זה לא החזיק אפילו יום אחד

לפני כמה חודשים חברתי הטובה הפכה לאם לשניים. ״ברוכה הבאה למועדון!״ אמרתי לה. ״חיכיתי לך שתצטרפי, כדי שנוכל לחלוק חוויות, לצחוק, להכיל, להבין ולפעמים גם לבכות יחד...״. השיתופים לא איחרו להגיע. מיד לאחר כמה ימים במועדון ההורות לשני קטנטנים, חברה שלי שלחה לי הקלטה של 6 דקות בוואטסאפ (היא קראה לזה ״הפודקאסט היומי״ ומאז אנחנו שולחות כמעט בכל יום אחד כזה זו לזו). בהקלטה היא שיתפה אותי כמה היא כועסת על עצמה שהיא מבטיחה שתהיה אמא טובה וסבלנית, שתהיה טובה לעצמה ולבעלה, אבל בכל יום מחדש היא נכשלת ולא עומדת בהבטחה שלה כלפי עצמה. מי שסופג הכי הרבה ״אש״ וצעקות בכל המשוואה הזו זה הבן הגדול שלה (בן שנתיים וחצי). ״מגיע לו שאהיה אמא אחרת. אמא טובה יותר״, היא משתפת אותי בכאב. ״מעכשיו אני אעבוד על מידת הכעס שלי ואשתנה, בשבילו, בשבילי, בשביל הבית שלי״.

עד כמה שהבנתי אותה ורציתי להיות זו שמנרמלת את הסיטואציה, רציתי בעצמי להצטרף אליה למבצע העבודה על הכעס ולהיות טובה יותר. החלטנו ביחד שמאותו יום נעבוד על עצמנו ונעשה כל שביכולתנו כדי לא לצעוק על ילדים או בכלל… זהו, מהיום לא נצעק בכלל ונכעס כמה שפחות. יצאנו לדרך.

ההחלטה שלנו לא החזיקה מעמד אפילו יום. זה פשוט לא עבד.

למה כל כך קשה לעשות שינוי?

בספרה של אלומה לב ״עד שלבך יתנגן״, ספר שמנגיש את שיטת ימימה שמביאה כל כך הרבה רפואה ללב, כותבת הסופרת שימימה לימדה שכדי לעשות שינוי מהקצה אל הקצה צריך לבקש רשות מהילדה הפנימית שלנו. הילדה הפנימית היא זו שהולכת איתנו יד ביד עוד מילדותנו, והיא ספגה הרבה חוויות לאורך השנים. חלקן חוויות טובות יותר, חלקן פחות. אותן חוויות נרשמו בליבה והיא עד היום מסתובבת לה בנפשנו, מחפשת רפואה, מחפשת שקט ושלווה, מחכה שנראה אותה ונקשיב לצרכים שלה ונעזור לה לגדול ולשמוח. בלי הקשר הבריא שלנו עם הילדה הפנימית שסוחבת את עברנו הכואב והרגיש, יהיה לנו מאוד קשה לנהל מערכות יחסים בריאות בהווה.

בתור לומדת ימימה כבר כמה שנים, אני זוכרת את הפעם הראשונה שנתקלתי במושג הזה ״הילדה הפנימית״ והייתי קצת צינית לגביו. לא כל כך הסכמתי לפגוש את הילדה הזו וסיפרתי לעצמי שאני עסוקה מדי כדי לדבר עם ילדות (דמיוניות?). עבדתי מאוד קשה בעסק שהקמתי ובקושי הייתי עוצרת לאכול. יום אחד חליתי ושכבתי לבדי במיטה בביתי ולא היה לי יותר לאן לברוח. עצמתי את העיניים וקראתי לה לבוא, והיא באה מיד. התחלתי לדבר איתה בתוך הדמיון שלי ושאלתי המון שאלות. היא הייתה מאוד שמחה שהואלתי בטובי סוף-סוף להתייחס אליה קצת, וענתה לי על כל השאלות שלי. היא אמרה לי שמאוד כואב לה כשאני לא מכבדת את הגוף שלי ועובדת כל כך קשה כדי לרצות את כולם חוץ ממנה. היא אמרה שמכל המחמאות שבעולם, היא הכי אוהבת כשאני מחמיאה לי. היא ביקשה ממני לבוא לבקר אותה יותר ואז הביאה לי חיבוק גדול ואני חיבקתי אותה בחזרה.

אני זוכרת שאחרי הסשן הטיפולי הזה שעשיתי לעצמי מבלי להתכוון, באותו בוקר כשאני חולה במיטה, הרגשתי הרבה יותר טוב. הרגשתי שירדו לי כמה טונות של דאגה וכאב מהכתפיים ומהנפש ושהגוף שלי נעשה חזק ובריא יותר. זה היה ממש חידוש בשבילי, ומאז חחלטתי לא להיות צינית יותר לגבי רעיון הילדה הפנימית ולקיים את הבטחתי לבקר אותה לעיתים יותר תכופות.

ככה עברו להן השנים. כפי שכתבתי, זכיתי להכנס למועדון האימהות לשני קטנטנים, ופתאום, מרוב העומס שבגידול הילדים שלי, שוב שכחתי ונעשיתי צינית כלפי הילדה הפנימית שלי. ימימה אמרה, במילים קצת שונות משלי, שכשמתעלמים מהילדה הפנימית היא עושה צרות.

״תקשיבי״, אמרתי לחברה שלי, ״אם אנחנו רוצות להצליח לכעוס פחות ולהיות טובות יותר לילדים שלנו, אנחנו חייבות לדבר עם הילדה הפנימית שלנו. את בעצמך אמרת שהדבר הזה שמטריף אותך עם הבן שלך, מזכיר לך חווייה מול אבא שלך״. היא הסכימה איתי ואמרה: ״איזה קטע. אבא שלי היה מתעצבן עליי בדיוק באותו עניין שעליו אני מתעצבנת על הבן שלי״.

כל אחת יצאה למשימה היומית שלה- לדבר עם הילדה הפנימית שלה. שתינו, בדרכנו, גילינו ילדה שמתחננת לתשומת לב ומרגישה קצת מוזנחת מאז שנעשינו אימהות ומבקשת שנראה אותה יותר. הרבה פעמים כשמדברים עם הילדה הפנימית, מגלים שכמו ילד אמיתי, היא לא מבקשת כל כך הרבה. מספיקים לה קצת תשומת לב, חיבוק חם ומילה טובה כדי להרגיש שרואים ואוהבים אותה, אבל היא צריכה שזה יהיה עקבי. ״תבואי כל יום״, היא אומרת לי, ״לא פעם בשלושה חודשים״.

בפודקאסט היומי שלי ושל חברה שלי, בוקר למחרת השיחה עם הילדה הפנימית שלנו, סיפרנו אחת לשנייה שהצלחנו להיות סבלניות יותר ואפילו הצלחנו לבקש יותר עזרה בנושאים שקשה לנו איתם. זה כמובן הוביל לכך שצעקנו וכעסנו הרבה פחות מהרגיל. מסתבר שהשתלם לדבר עם הילדה הפנימית.

לפי שיטתה של ימימה, הילדה הפנימית נאחזת במגננות מהעבר כי רק ככה היא למדה לשרוד. כשהיא הרגישה לא אהובה, כשהיא הרגישה בסכנה, היא מצאה לה את הדרך שלה לקבל ביטחון ותשומת לב. לא תמיד זו הייתה הדרך הבריאה והטובה. לרוב, זו הייתה דרך ילדותית שלא רואה את התמונה כולה, ולא מתחשבת בהשלכות השונות של התנהגותה.

הילדה הפנימית שלי, למשל, לפעמים לוקחת יותר מדי שליטה על הכל, לא מבקשת עזרה ולא מודה שקשה לה וכל זאת היא עושה כדי להרגיש ביטחון ולשרוד בתוך מצבים מאתגרים. אבל ההבדל בין ענבר הילדה וענבר הבוגרת הוא שהיום אני יכולה לבחור אחרת. אני יכולה להרגיש אהובה ובטוחה בדרכים נוספות, ואני כבר לא נמצאת באותה חוויה שענבר הילדה חוותה כמסוכנת. אחרי השיחה שניהלתי איתה, אמרתי לה שבכל פעם שהיא מרגישה חוסר ביטחון או קושי, שתפנה אליי ונחשוב ביחד מה לעשות. ביקשתי אם אפשר שהיא לא תמהר לצעוק על כולם כי זה הרסני. היא אמרה לי שהיא תשתדל ושוב הפצירה בי להבטיח שאבוא לבקר אותה יותר וארעיף עליה אהבה (ולא רק על ידי אכילת פחמימות מתוקות).

״אני מבטיחה״, עניתי לה. ״אני מקווה שאצליח במשימה״. והלכתי לאכול ״פסק זמן״.