המופע החדש שלי לימד אותי: אהבה מצמיחה אותנו יותר מביקורת

ביום חמישי האחרון עליתי עם מופע חדש שלי מול קהל מדהים ומפרגן. עבדתי על המופע הזה במשך שלושה חודשים ומאוד התרגשתי לפניו. היו לי גם המון חששות שאולי המופע יצא ארוך מדי, אולי לא אצליח לגעת בקהל כמו שאני רוצה, אולי יהיו תקלות טכניות או קושי לעבור בין הגיטרה למיקרופון האלחוטי, וכן הלאה.

הייתי בטוחה שנתחיל באיחור, כיאה לישראל, אבל הקהל שלי הפתיע והגיע בזמן. אני חיכיתי מאחורי הקלעים לסימן שלי לעלות (כשהפסנתרנית מתחילה לנגן) ולהפתעתי הסימן הגיע מוקדם מהצפוי. היא התחילה לנגן בדיוק בזמן (ולא עשרים דקות באיחור כמו שציפיתי והתכוננתי עם עצמי) וכך היא גרמה לי ״להזרק״ למים העמוקים ולעלות לבמה לפני שהייתי לגמרי מוכנה.

עליתי והתחלתי לשיר את השיר הראשון, ומרוב התרגשות הקול שלי רעד בכמה חלקים שונים של השיר. התחלתי ״חלש״, אפשר לומר. לאחר מכן, התחלתי את קטע הדיבור הראשון, ועדיין לא הצלחתי לגמרי ״לאסוף״ את עצמי. עדיין, ממשפט למשפט, מבדיחה לבדיחה, שמתי לב שהקהל ממש ממש אוהב אותי. הרגשתי שהקהל רוצה בהצלחתי. הן צוחקות מכל מילה שנייה שלי, הן דומעות ומתרגשות מהחלקים המרגשים, הן מתבוננות עליי בעיניים נוצצות ובורקות ובמאה אחוז הקשבה. אפילו כשצחקתי איתן שיש לי כל כך הרבה מה להגיד ואם זה תלוי בי אנחנו נשב כאן חמש שעות לדבר, היו כמה קריאות חמות מהקהל: ״כן! תמשיכי! אין לנו שום בעייה עם זה!״.

וואוו. הרגשתי כל כך אהובה, שמרגע לרגע במופע הצלחתי לשקם את עצמי מההתחלה החלשה  והוצאתי מעצמי את הטוב ביותר שלי. השירה שלי נפתחה ובקעה בקול גדול. המילים שתכנתתי להגיד יצאו במלוא האותנטיות והביטחון. הרגשתי עד כמה אני כאן בשליחות להפיץ את האור שלי על הבמה הזו, ועשיתי זאת בכל האנרגיות. כל החששות והלחצים שהיו לי לפני המופע ובתחילתו נעלמו לגמרי!

לקחו לי כמה ימים כדי לנתח ולעכל את מה שקרה באותו הערב. עד אז, הייתי בטוחה שאפשר להיבנות רק מביקורת. ״ביקורת בונה", הרי אומרים. אבל פתאום, הבנתי שמה שקרה באותו ערב בנה אותי הרבה יותר מכל ביקורת. האהבה של הקהל בנתה אותי, ובגדול.

בספר משלי כתוב: ״על כל פשעים תכסה אהבה״. בדיוק כך הרגשתי. אני יודעת להופיע, אבל אני גם יודעת שאני לא הפרפורמרית המושלמת ואני יודעת שהמופע שלי חדש מהניילונים והוא עוד ישתפר ויתעצב ככל שיראה יותר ויותר במות. אבל לקהל לא היה אכפת מכל זה. הנשים בקהל הרעיפו עליי אהבה והגיעו עם לב פתוח להכיל ולחבק את מה שהיה לי להגיד ולשיר. וואוו, הלוואי שאצליח לאהוב את עצמי ככה.

אני זוכרת שכשהייתי נערה בתיכון, הייתי במגמת מוזיקה ששררה בה אווירה תחרותית מאד בין חברי המגמה. מי שיהיה הכי טוב, יקבל סולו. מי שיעלה את הרעיונות הכי מעניינים ושונים, יקבל עוד סולו. אני חושבת שבאותה התקופה נולד אצלי הקול הביקורתי הזה, זה שחשבתי שהוא כל כך בונה. הייתי דורשת מעצמי כל הזמן להמציא את עצמי מחדש, לשפר את יכולות השירה והנגינה שלי, ולזהות מי המוזיקאי הכי מוכשר במגמה כדי שאוכל להתחרות בו ולהתעלות מעליו. זה העסיק אותי יום ולילה וזה היה מאוד קשה ומעייף. לא הייתה לי אנרגיה לשום דבר אחר חוץ מהביקורת העצמית שלי והנסיון שלי להיות הכי טובה (בעיניהם של המורים ומחלקי הסולואים. פחות בעיניי עצמי). אני חושבת שלא הייתי כל כך מאושרת באותה תקופה, למרות שקיבלתי הרבה מאוד סולואים.

אחרי כל מופע מוצלח יותר או פחות שהופעתי באותה תקופה, הייתי מחלקת לעצמי ציונים ומבקרת את עצמי באופן נוקשה ונוקב על מה שלא עבד ועל מה שצריך להשתפר. אני מניחה שזה עזר לי להשתפר, אבל זה גם הותיר ״חבולה״ ועייפה בנפשי. אם הייתי מדמה את הקשר שהיה לי איתי באותן שנים לקשר של אמא ובת, זה היה קשר שמחייב לצלצל מיד למשרד הרווחה. הייתי אמא רודנית שכמעט אף פעם לא מרוצה מכלום, לא מחמיאה לבת שלה, ורק דורשת ממנה אלפי דרישות מבלי לתגמל, לחבק ולהעניק לה אהבה בשום שלב בדרך.

שמיכת אהבה ענקית

״על כל פשעים תכסה אהבה״, אם אותה אם בתוכי הייתה גם עוצרת להחמיא, לחבק, לשבח את הילדה שלה, אני מאמינה שהילדה הזו הייתה מגיעה רחוק יותר וגם הייתה עוצרת להנות מרגעי ההצלחה, אולי אפילו גם מרגעי הכישלון. היא ללא ספק הייתה ילדה שמחה יותר, בלי כל קשר למספר הסולואים שקיבלה.

אני רוצה לאהוב אותי כמו שהקהל שלי באותו הערב אהב אותי. אני רוצה לאהוב ככה את ילדיי. אני רוצה לאהוב ככה את בעלי ואני רוצה לאהוב ככה כל אחד ואחת מעם ישראל (אפילו את זה שחתך אותי בכביש וכמעט נכנס בי). אני חושבת שאהבה כזו היא רפואה לעולם. אדם שמרגיש אהוב, מרגיש בטוח. אדם שמרגיש שהקרקע שלו בטוחה, פנוי יותר בנפשו ליצור ולהוציא מעצמו חלקים שאולי מעולם לא יצאו ממנו.

אני מניחה שגם הביקורת חשובה. אם תיגש אליי אחת מהנשים שהיו בקהל באותו ערב ותתן לי איזו ביקורת, אני אשמח לשמוע, במיוחד אם זה משהו שאוכל ללמוד ממנו ולהשתפר לפעמים הבאות. עם זאת, אני חושבת שהאהבה מנצחת. כשאדם מרגיש אהוב, הוא גם מסוגל לקבל ביקורת ולנסות ליישם אותה.

תודה לקהל המדהים שלי מהערב המדהים של מופע הבכורה שלי. אני חושבת שכמו שאמר שלמה המלך: ״מילים שיוצאות מהלב, נכנסות אל הלב״, והחיבור המדהים הזה באותו ערב התאפשר בגלל שהלבבות של כולנו היו פתוחים וחשופים. שנזכה לפתוח את הלב, לאהוב, להרגיש אהובים ולצמוח מתוך המקומות האלה. ואם כבר ביקורת, אז שניתן גם אותה מאהבה.