מי קבע שעוגה שנכנסת לתנור חייבת לצאת ממנו שלמה?

לפני כמה שנים, כשהייתי רווקה, השתתפתי באיזו סדנא ו״נדלקתי״ ממש על אחד המשתתפים. חיפשתי הזדמנויות לפגוש אותו מעבר למפגשי הסדנא, אז יזמתי מפגש לימודי אצלי בבית עם כל משתתפי הסדנא, במטרה (כביכול) ללמוד ולעבור על החומר הנלמד. כמובן, הזמנתי גם את אורח הכבוד שלא ידע שכל האירוע הזו הופק בשבילו. לשמחתי ולהתרגשותי הרבה הוא אישר הגעה ומיד התקשרתי לספר לאמא שלי על פריצת הדרך. היא הציעה לי שאבוא אליה ונכין ביחד עוגה כדי להמתיק את המפגש.

בהתרגשות וציפייה גדולה לקראת המפגש, הגעתי לאמא שלי ובחרנו במתכון לעוגה מתוקה, אולי כזו שעוזרת לאנשים להתאהב במי שהכין אותה. עמלנו רבות על הכנת וערבוב המצרכים והכנסנו אותה לתנור. לצערנו, הוצאנו אותה מוקדם מדי מהתנור ואיכשהו היא החליקה לנו מהידיים, נפלה ונמרחה לגמרי על הרצפה. הרגע הזה שבין האירוע שקרה לתגובה שלנו היה רגע מאוד מותח. אפשר היה לשמוע ברקע מוזיקה דרמטית וקריין שאומר: ״איך הן יגיבו? מה יקרה עכשיו? צרחה? בכי? התמוטטות אל הרצפה לעבר הבלילה המעוכה?״

באותו רגע דרמטי, ממש לפני שהמוח שלי נתן הוראה לגוף כיצד להגיב, נזכרתי בשיעור ששמעתי שציטט את הבעל שם טוב שאמר שהשמחה בכוחה לשבר חומות וסיפר שם על אדם שחווה רצף אירועים מאוד מורכב ומתסכל, אבל בחר בכל זאת לשמוח ולאחר מכן כל גורלו השתנה לטובה. אני זוכרת שאותו מרצה אמר: ״קרה לך משהו מעצבן? מעציב? תמחא כפיים ותרקוד!״

״אמא, לא נורא! בואי נרקוד!״ אמרתי לה לפני שגם המוח שלה ייתן הוראה לגוף להגיב בצורה הכי מתבקשת מאליה: בתסכול ועצבים.

אמא שלי הסתכלה עליי כמי שהשתגעה אבל אני כבר הפעלתי לנו איזה שיר מצחיק ביוטיוב, כזה שהגוף לא יכול להשאר אדיש אליו. תפסתי את אמא שלי בשתי ידיה והתחלתי לרקוד איתה מסביב לבלילה המרוחה על הרצפה. אמא שלי צחקה (אני לא יודעת אם זה היה עליי או איתי באותו הרגע) ולאט לאט הצטרפה לתגובה המוזרה מאוד שלי. צחקנו. רקדנו. מחאנו כפיים ולא… העוגה שלנו לא ״קמה לתחייה״ וחזרה להיות בלילה מפוארת בתוך תבנית. היינו צריכות לאחר מכן לנקות את הרצפה באופן מאוד יסודי ואני הייתי צריכה לקפוץ למכולת לקנות עוגת הבית ולהסתכן בכך שהבחור הנחשק יתאהב במי שאפה את העוגה הזו. אבל הרווחנו כמה רגעים ממש שמחים, כאלה שאני עד היום נזכרת בהם ולא מפסיקה לצחוק ולחייך.

המפגש שהתקיים בביתי לאחר כמה ימים לא הוביל לשום דבר מיוחד מעבר למפגש הזה. ישבנו כמה חברים, אכלנו עוגת הבית, חזרנו על דברים שלמדנו בסדנא, דיברנו וצחקנו, ואת אהבת חיי הכרתי בכלל כמה חודשים לאחר מכן באפליקציית היכרויות. עדיין, אם נשמע שהשמחה הזו לא השתלמה לי במיוחד, זה פשוט לא נכון. ברגע הזה למדתי שיש בתוכי כפתור שאני יכולה לבחור בו, ללחוץ עליו ולהחיל אותו בכל סיטואציה בחיים שלי ללא תלות במה שקורה במציאות.

מי קבע שצריך להתעצבן כשעוגה נופלת?

מי קבע שכשמכניסים עוגה לתנור היא חייבת לצאת משם שלמה?

מי קבע ששמחה מגיעה רק כשמה שאני רוצה שיקרה, קורה?

ברגע הזה שרקדתי סביב העוגה המעוכה בחרתי בשמחה מיוחדת מאוד. אני חושבת שזו השמחה שרבי נחמן דיבר עליה כשהוא אמר ש״מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד״ הרי, לא תמיד קורים לנו דברים שמחים במיוחד. לרוב, החיים שלנו הם מסע של התמודדות עם הרצונות שלנו שטרם מומשו. אז איך אפשר לשמוח?

נראה לי שככה... כמו שבחרתי אז. זו בחירה לא אוטומטית באפשרות שלא נראית לעין בדרך הטבע. זה להתעלות מעל הטבע.

אני שמחה כי בחרתי עכשיו לשמוח. למה? ככה.

ומה אני ארוויח מזה? שמחה!

זה לא אוטומטי,

זה לא תמיד פשוט

אבל זה בהחלט משתלם.