עבודה

רופאים עוברים הכשרה שתאפשר להם לשמור על ניתוק מסוים בינם לבין המטופלים. אבל מה קורה כאשר מצבו של המטופל נוגע לליבו של הרופא עד כדי דמעות?

השגרה בעבודה יכולה להיות מייאשת, בייחוד כשאיננו מוצאים בה שום טעם מלבד שכר. האם יש דרך לשנות את התחושה שלנו? לקובי, הבוס שלי לשעבר, שגם פיטר אותי, הייתה תשובה ברורה

איך מעבירים יום עבודה פרודוקטיבי עם מגוון אנשים שבאים מרקע אחר משלנו, חושבים אחרת בכל עניין, מביעים דעות פוליטיות שקשה לנו איתן, ואולי אפילו אוהבים וופלים לימון?

מה עושים כשהפרויקט שאני מאמין בו לא תלוי רק בי? איך מסתדרים עם תהליכי עבודה ששום מאמץ שלי לא יגרור מעבר לקו הגמר אם אחרים לא יעשו את חלקם? ואיך מוצאים מוטיבציה בתנאים כאלה?

גם אתם לפעמים מתקשים לזכור אם אתם בעצם בעבודה או לא עכשיו? אם כן, אתם לא לבד. עבודה היברידית היא טרנד שרבים מברכים עליו, אבל אין ספק שהיא הביאה המון טשטוש תחומים לחיינו

יש משהו מתסכל בזה שעד שנהיה מה שחלמנו ונעסוק באמת במה שאנחנו רוצים, אנחנו נאלצים בדרך להקדיש זמן וכוחות רבים לעבודה שלא באמת מעניינת אותנו, ולמטלות שהן לא משאת נפשנו. איך מתמודדים עם זה?

הוא רוחץ נפטרים, קובר אותם, עורך את הלוויה שלהם, וטוען שזה התפקיד שהכניס לו הכי הרבה שמחה לחיים. קבלו קטע מיומנו של קברן בחברא קדישא

אני ממש קרוע ולא יודע לקבל החלטה. פעם אומר לעצמי שאלך על המשרה הראשונה, ואחרי שעה בדיוק מחליט הפוך. השכר די דומה בשני המקומות.

יש תופעה מאתגרת אצל חבר'ה צעירים: הם לא נשארים הרבה זמן בתפקיד. מגיע מישהו מוכשר, לומד את התפקיד, נשאר לשנה ועובר הלאה. מה הפתרון?

הנחת העבודה היא שברור שכולנו רוצים להגיע הכי גבוה שניתן, לעמוד בפסגה, להיות בטופ, וכל מה שמפריד ביננו לבין המקום הזה הוא קצת כוח רצון. אך האם הפסגה היא מקום שאנחנו באמת רוצים להיות בו?