קושי

כולנו נבראנו כדי להתמודד עם קושי, לצאת מאיזור הנוחות, ובכך לפתח אישיות גדולה וחזקה יותר. פרשת השבוע בזווית אקטואלית

יש מצבים שהקשיים עולים לנו לגרון כל כך חזק, והכל נראה כל כך שחור ובלי מוצא, שעולה בנו מחשבה לשים סוף לכל. העיקר שהסבל יסתיים. אבל, קושי וסבל, גם אם נראים כרגע ממש בלתי אפשריים, הם תמיד התחלה של מסע, שעתיד לגלות בפנינו אור עצום שיבוא בקרוב

כמו אמנים גדולים רבים בהיסטוריה, גם מאיר אריאל נחשב "לא נורמלי" בזמנו, והדבר עלה לו במחיר של חוסר יוקרה ופופולריות. כיום מופעים לזכרו ממלאים את קיסריה, אבל בימיו הוא בקושי היה ממלא בר שכונתי בתל אביב

הסיפור המובא כאן חוזר על עצמו בהרבה מאד בתים – היא מתלוננת שהוא לא עושה כלום, הוא חושש להגיד שאם הוא יעשה קצת, היא "תרכב עליו", והיא חוששת, שאם תגיד לו שקשה לה, הוא יקטין את הקושי שלה וילעג לה. בינתיים המצב מחריף, והעץ שעליו טיפסו מתחיל להתעקם

כולנו יודעים שאין זוג שאין להם קשיים, לכן אם הזוגיות סה"כ טובה, לא תהיה לנו בעיה לבלוע כמה צפרדעים. הבעיה מתחילה כשאנו בתקופת קושי בינינו, ואנשים מבחוץ (גם אם מכוונה הכי טובה) מתחילים להתערב, או כשאנחנו מתחילים לעשות השוואות לזוגות אחרים. כאן מתחיל הבלגאן

ההיסטוריה של שעון הקיץ מספקת דוגמה מאלפת לאימוץ תחבולות שנלמדו מהאויב, שממש לא התכוון שישתמשו לו ברעיון

מדוע המחשבות והרגשות שלנו נודדים כל הזמן קדימה ואחורה? למה לעבר ולעתיד יש השפעה גדולה כל כך על מה שאנחנו עושים, חושבים או מרגישים ברגע זה? אחת הסיבות היא, שנושאים רבים מדי מעברנו נותרו בלתי מטופלים

אף אחד לא אוהב שכואב לו. אף אחד גם לא חושב שכאב הוא משהו חיובי שיש לו בחיים (למרות שהוא כן). אז כשהוא מגיע, לא פלא שאנחנו רצים לכל משככי הכאבים שיש בנמצא - רק לא להפגש איתו. הבעיה שמשככים, שהופכים לפתרון קבוע, עולים לנו אח"כ הרבה יותר ביוקר

הרבה פעמים, כשיש לנו בעיות בחיים, אנו בטוחים שהשורש שלהם הוא ההורים הבעייתיים שלנו. בגלל שלא מספיק הבינו, תמכו והביעו כלפינו אהבה, או להיפך, יותר מידי נתנו ועשו, לכן אנחנו סובלים מחוסר בטחון/ מתקשים להתחתן/ יש לנו בעיות עם הילדים וכו'. האמנם?

רובנו המכריע חי עם תפיסה עמומה ולא מבוררת על הקשר עם ההורים. על פי המקורות, ההורים, עבורנו, אינם בני אדם - אלא שליחיו של הבורא ושגריריו עלי אדמות, והמבט עליהם הוא היסוד והבסיס לכל אושרנו והצלחנו בחיים