קושי

״נתחיל מקצת פחות רשתות חברתיות ונמשיך בללכת לישון בשעה קצת יותר מוקדמת, את מסוגלת?״ שאל אותי קול בתוכי

אלפי פצועי מלחמה הצטרפו למצבת צה"ל בשנה האחרונה, רבים מהם קטועי גפיים. חלקם מוצאים נחמה ברשת, לא מעט בזכות הומור שחור ואהבת הקהל. פגשנו שני לוחמי צה"ל קטועי רגליים, שתרגמו את הקושי לסרטונים הומוריסטיים בטיקטוק. הכתבה של לירן כוג'הינוף

סבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, כולנו יודעים. אבל מסתבר שהקושי העיקרי בו, הוא פחות חוסר הנוחות הנובע ממנו, כמו היחס אליו כאל מטרד מציק ומיותר, שאין לו שום תפקיד, ולמעשה, לא היה אמור להיות נוכח בחיים שלנו. האם יחס חיובי לסבל יכול להוריד את רמת הכאב?

הבנתי שבשנה האחרונה הפלגתי בתודעה שלי למחוזות כה צרים ומצומצמים, עד שכמעט כל מחשבה על הוצאה או השקעה של כסף נתקלה אצלי בקושיות והתנגדויות

חברתי, שגם ככה הייתה בקושי גדול מאד, נכנסה לתסכול גדול עוד יותר מהתגובה הזו, שגרמה לה להרגיש רע עם עצמה על הויתורים שהיא נאלצת לעשות בשלב זה בחייה

אם נסתכל אחורה, אל ההיסטוריה של העם שלנו, נגלה שהקושי לחיות ביחד הוא אולי החוט השוזר את הסיפור הלאומי שלנו. בתנ"ך, האחים הראשונים לא חיים בהרמוניה כלל – אחד מהם הורג את השני

"החיים מצחיקים אז צוחקים" אמרו פעם הגששים. החיים לא באמת מצחיקים אותנו, אבל השימוש בהומור כן יכול לעזור ולהקל עלינו במצבי משבר, חרדה וקושי

שירו של אלתרמן מעניק מענה מסוים לקושי שלנו להכיל אובדן של גיבורים כה רבים ומיוחדים. אובדן החיים והאור בלכתם של כל אותם אנשים אינו סתם חור שחור, מוות ואפלה – הוא משהו שמבשר בשורה

לפעמים אני חושבת על זה שעיקר הקושי שלי בתקופה הזו נובע מהקול בראש שלי שמספר לי סיפורים מפחידים ומדכאים. אבל דמיון מפותח זה לאו דווקא דבר רע

כמו התקיעה בשופר, גם החיים שלנו מלאים בתקיעות, שברים ותרועות. לפעמים המנגינה שלנו חלקה וזורמת יותר, לפעמים היא רצופה משברים וקושי, לפעמים ההילוך שלה מתגבר ומציף אותנו במתח ואי וודאות