למה מאיר אריאל זכה להכרה ולהערכה רק אחרי מותו?

דמותו של מאיר אריאל, האיש שתמיד מוצץ גבעול, מקפלת בתוכה את הניגוד בין שייכות וזרות, שורשיות וניכור, ביתיות וגלות. מצד אחד קיבוצניק וצנחן, שהשתתף במלחמת ששת הימים, והיה בעל מודעות חברתית חריפה. מצד שני, זמר תימהוני, זר ומוזר, שאירוניה דקה מלווה תמיד את המבט שלו. מצד אחד, זכה בכינוי "הצנחן המזמר" שמייצג שייכות לסיפור הציוני והישראלי, מצד שני כונה "הטרובדור הנודד" כביטוי לאנרכיזם ולחוסר הנחת שתמיד ליווה את שירתו. בואו נתבונן בדמותו דרך חמישה ציטוטים מעוררי השראה שאמר.

"והנה עולמי, הנה ארצי, הנה עירי, הנה ביתי, הנה אשתי וילדי, הנה גופי ואיברי, הנה נפשי וכשרונותי, רוחי, עשתונותי, נשמה שלי, חיי. שם השיר: ואיפה אני בכל העסק הזה" (מתוך 'תקציר שירי החורף הבא').

מאיר אריאל צמח במסלול ציוני למהדרין: גדל בקיבוץ משמרות, התגייס לצבא כצנחן והשתתף באחד הרגעים המכוננים בתולדות המדינה – שחרור העיר העתיקה של ירושלים. האירוע הזה לווה באופוריה לאומית, שהסמל המובהק שלה היה "ירושלים של זהב" שכתבה נעמי שמר. לתודעת הציבור פרץ מאיר כשכתב שיר, אותו הלביש על זה של שמר, עם המילים "ירושלים של ברזל, ושל עופרת ושל שכול", המציג את הצדדים הפחות נעימים של המלחמה. באחד הראיונות איתו הציג את השיר בתור "צל", המשלים את ה"אור" שבשיר של שמר. לראשונה הוא מתגלה כאן כאדם שהוא חלק מארצו, עירו, וביתו, אולם בתוך כל זה שואל "איפה אני בכל העסק הזה", ומביא את הזווית האישית, הייחודית, שאחרים היו עיוורים לה.

ב. "אם כל המרד של אנשים, היה מתבטא בזה שהם היו נמנעים מלהדליק את המכשיר של הטלוויזיה, לקרוא עיתון, ולשמוע רדיו – הם היו יוצאים ידי חובתם, כאנשים אמיצים בעלי עמדה בעולם הזה. המרד הוא בך, בתוכך, וממך אל ארבע אמות שלך. זה הכל".

בשנים שיבואו, עתיד מאיר אריאל להתגלות כמבקר חברתי חריף וחד עין. בשיריו אין בדרך כלל מסר חד-משמעי, אבל יש הבחנות חדות, החורגות מדפוסי החשיבה הרגילים. מהביקורתיות הסאטירית שלו אפשר להתרשם עוד משיר מחאה 'קובלנה על מפלגות ישראל' שכתב עבור הדג נחש:

"מפלגות ישראל עלו לי עד כאן\ מפליגות עוד ועוד בערך עצמן\ ומפלגות את ציבור הבוחרים בדרכן\ וקורצות זו לזו במזנון במשכן".

הציטוט שמובא לעיל, מציג את המענה שלו למה שהוא מכנה "הדיקטטורה המתוחכמת" של המדיה ואמצעי התקשורת, שמכתיבים לכולם מה לחשוב. אל המעטים שיכולים להשתחרר משלטונה של הדיקטטורה הזו, הוא ממליץ להתחיל מבפנים, מהחירות הפנימית, בתוך ארבע האמות. את טיבה של "הדיקטטורה המתוחכמת" הוא מתאר באריכות באלבום 'חית הברזל', לדוגמא במילים הבאות:

"גורסת, דורסת, הורסת, הודקת\ ומשווקת את זה כחופש דיבור\ מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת\ עצם לתחקירני זכות הציבור\ קרנים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום\ פה לא מפסיק ללהג\ אומר מה לרצות, מה לחשוב\ מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג...".

ג. "מה אתה חושב, שאני לא נורמלי להיות נורמלי?! איפה! אני לא נורמלי, ואני גם מציע לך להיות לא נורמלי" (מתוך 'הסיפור על הדשא של השכן').

מי ששואל תמיד "איפה אני בכל העסק הזה", ומורד בדיקטטורה המתוחכמת של דעת הקהל, עלול למצוא את עצמו מחוץ לנורמה. כמו אמנים גדולים רבים בהיסטוריה, גם מאיר אריאל נחשב "לא נורמלי" בזמנו, והדבר עלה לו במחיר של חוסר יוקרה ופופולריות. כיום מופעים לזכרו ממלאים את קיסריה, אבל בימיו הוא בקושי היה ממלא בר שכונתי בתל אביב. הוא היה "אמן של אמנים", ומוסיקאים רבים ראו בו השראה, אבל שמו לא הגיע לאוזני הציבור הרחב. ייתכן וזה המחיר שמשלם לעיתים אדם שבוחר ללכת בדרכו, ולא לנסות לכוון לדעת הקהל, אלא רק לאמת שלו. בניגוד לרוב האמנים, ששמם נשכח או דועך אחרי מותם, דמותו דווקא הולכת וטופחת ומתרחבת, וצוברת קהלים חדשים משנה לשנה.

ד. "מודה אני לפניך ולך\ על כל החסד והאמת\ והטובה והרעה והטובה\ שעשית עמדי ועם ביתי\ ועם קרובי וידידי\ ועם בני עמי ועם ארצי\ ועם כל העולם והאדם\ אשר בראת" ('מודה אני', 2000).

לאורך כל הקריירה שלו, רוויים שיריו של מאיר אריאל בעברית עשירה, במובאות משכבות שונות של השפה, ובהיכרות רחבה עם מקורות יהודיים. הוא היה בן בית במסורת, והכיר לפני ולפנים את התכנים והכתבים. בשלב מסוים בחייו, סיפר, התחיל ללמוד באופן קבוע את התנ"ך ואת ספר הזוהר, ולרשום לעצמו במחברת הערות ורעיונות שעלו לו בעת הלימוד. האלבום 'חית הברזל' שכבר הזכרנו, מהווה ביקורת שלמה ומבריקה על התרבות הכללית, הטכנולוגית, הקפיטליסטית, דרך שימוש בחזיונות מספר דניאל שבכתובים, אותו הוא ראה כמנבא של העידן הזה. גם המילים של השיר 'מודה אני' שבציטוט לעיל, חוץ מזה שהן ביטוי מקסים לחיים של הכרת טובה, הן דוגמא להשראה שהוא קיבל מהמקורות – מסידור התפילה במקרה הזה.

השורשיות והעושר של לשונו מורגשות בכל אחד משיריו. עבורו השימוש היצירתי והעשיר במילים המיוחדות בהן בחר, לא היה רק עניין לשעשוע וליופי אסתטי, אלא דבר בעל חשיבות עליונה. כמו שהוא כותב על כך:

 "דע לך, שכל הקלקולים באים משימוש קלוקל במילים. המחשבה צריכה מילים בשביל לצאת לעולם, למרות שהשפה והמילים נתפסות כאוויר לנשימה. כל המפעל העצום של האדם יוצא ממילים וחוזר למילים, הכל תלוי במי שעושה ואיזה שימוש במילים".

חייו ומילותיו של מאיר אריאל מספרים על שייכות וריחוק, נדודים ובית. דמותו ושירתו יכולים להוות השראה, לכל יוצר שמחפש את האומץ להיות "לא נורמלי", ולכל אדם שרוצה להביט בעין מפוקחת, אירונית ומעמיקה על התרבות והחברה שסביבו, על המסורת שהגיע אליו בירושה, ועל הנפש שתמיד מחפשת איפה היא בכל העסק הזה.