העיג'ה של דליה: פשטידת מחבת שכיף לקחת לעבודה
לא משנה איזה אוכל הבאתי לעבודה, הוא ישאר להתייבש לבד במקרר אם דליה תביא את העיג'ה שלה. יש מאכלים שצוברים מוניטין משרדי, והעיג'ה של דליה הוא ללא ספק אחד מאלה
לא משנה איזה אוכל הבאתי לעבודה, הוא ישאר להתייבש לבד במקרר אם דליה תביא את העיג'ה שלה. יש מאכלים שצוברים מוניטין משרדי, והעיג'ה של דליה הוא ללא ספק אחד מאלה
איך היה למרים פתאום תוף במדבר, לחגוג איתו את נס קריעת ים סוף? כולם ארזו בגדים, אוכל, כלי כסף וזהב שלקחו מהמצרים, ומרים החליטה לארוז לדרך דווקא את התוף שלה?
אצלנו במשפחה, כל ההגדה היא כמו איזה עונש, משהו שצריכים לקרוא מהר, חלק מדברים תוך כדי, אף אחד לא מבין כלום, ובסוף מגיע האוכל עם אנחת רווחה. זה מתסכל. איפה טעינו? ומה אפשר לעשות בעניין?
מה מביא מדינה המרוחקת ממנו יותר מאלף חמש מאות קילומטר, הגדולה ממנו בשטחה ובאוכלוסייתה פי כמה וכמה, להיטפל דווקא למדינה קטנה כמו ישראל? מה עשינו להם רע? מדוע הם מטפחים מכל כיוון את אויבינו, למרות המחלוקת העתיקה בין מוסלמים שיעיים וסוניים?
אין אף חברה אנושית שהתפריט שלה נקבע רק לפי עיקרון מניעת פגיעה. בכל תרבות, יש דברים מסוימים שאכילתם מהווה טאבו. כי אכילה, כמו שאמר ג'ונתן ספרן פויר, היא הרבה יותר מתזונה. על רקע זה ניתן להבין טוב יותר את העיסוק היהודי העתיק במה אוכלים ומה לא אוכלים, עיסוק המוכר יותר בשם 'כשרות'
היהודים הם רק חצי אחוז מאוכלוסיית העולם - ובכל זאת מפוזרים על פני כה הרבה ארצות. הצצה אל חמש מדינות שאירחו קהילות יהודיות מרתקות
הגמרא חששה למצב הזה שיווצר, והיא מלמדת אותנו דרכי התמודדות דרך סיפורים. תמיד אנשים נמצאים במעמד כלכלי שונה. האם מישהו רוצה שהחברים שלו ייקבעו לפי רמתם הכלכלית? ''אמור לי כמה אתה מרוויח בחודש, ואומר לך אם אוכל להיות חברך''?
כבר 164 ימים שלירי אלבג מוחזקת בשבי החמאס. היום חשפה אימה עדויות קשות על תנאי השבי של בתה: "מנצלים אותה לעבודות בית, כגון ניקיון, טיפול בילדים והכנת אוכל"
צמרת אביבי חוותה את משבר גיל הארבעים באופן שהוביל אותה לקריסה נפשית. כיום, כחברת הועד המנהל בעמותת לנפ"ש, היא מקדמת מגוון פעילויות למען מתמודדי נפש בישראל: מתדרוכים לילדים ונוער ("מה לעשות עם חבר מסתגר או לא אוכל") דרך הכשרה לשוטרים ("הרבה פעמים הם יורים במתמודדי נפש בטעות"). ראיון מיוחד
האם חוצפה היא מידה טובה או מידה רעה? כשהילד שלנו מתחצף אלינו אנחנו כועסים עליו, אבל יש גם מעשי חוצפה-לכאורה שמתפרשים כעליונות מוסרית. אז האם חוצפה היא טובה או רעה? מסתבר שחכמינו דנו בעניין עוד בגמרא, כשציינו שאין בעולם עם חצוף כמו היהודים