מה גורם לאיראן להפוך את ישראל לאויב מספר אחת?

במוצאי שבת האחרון עצר עם ישראל את נשימתו פעם אחת נוספת. הפעם היה זה האיום שנשלח אלינו מהקצה השני של היבשת, מאיראן, מדינה שאינה שכנה שלנו, ואפילו לא שכנה של שכנה. מאות טילים וכטבמי"ם, הנושאים טונות של חומרי נפץ, נשלחו לחבל הארץ הקטן שלנו, על מנת להשמיד, להרוג ולאבד. בחסדי שמים, הצליח הצבא הישראלי, בסיוע ידידות קרובות ורחוקות, להתמודד הפעם עם איום זה, כמעט ללא פגע. אולם, כל זה לא משנה את העובדה, שמכל העמים על פני האדמה, ככל הנראה אנו היחידים שנאלצים להתמודד עם איום מסוג זה – לילה שלם שבו מדינה שלמה אחוזת חרדה מפני אויב עלום ורחוק, שאף אחד מאתנו לא פגש אף פעם ואף אחד מאתנו לא יודע בדיוק מה הוא רוצה ממנו.

מה מביא מדינה המרוחקת ממנו יותר מאלף חמש מאות קילומטר, הגדולה ממנו בשטחה ובאוכלוסייתה פי כמה וכמה, להיטפל דווקא אלינו, מדינה כה קטנה, שקשה לכוון אליה טילים באופן מדויק, בלי שיפלו בטעות בשטח של אחת השכנות? מה עשינו להם רע? מדוע הם מטפחים מכל כיוון את אויבינו, למרות שהללו שייכים לדת יריבה? הלא זה תופעה מופלאה: איראן השיעית, האויבת המושבעת של האחים המוסלמים הסונים, הופכת לפטרון המרכזי של חמאס, שאינו אלא גרסה קיצונית של האחים המוסלמים. וכל זה רק מתוך שנאה למדינת ישראל, שמעולם לא התערבה בעניינה של איראן, עד שהללו הפכו אותנו למטרה מספר אחת שלהם.

אפשר לענות על שאלה זו תשובות מקומיות טובות, ולהסביר מהם האינטרסים הגיאו-פוליטיים של איראן ואיך ישראל ניצבת כטריז בלב השאיפות האימפריאליות שלה. במקרה של חמאס ומתקפתו על ישראל יהיה כבר יותר קשה למצוא בכך היגיון פוליטי, אך גם כאן, נוכל אם נרצה לתלות זאת בגרסה הקיצונית והאלימה של הדת שלהם. במקרה של חיזבאללה, ניתן לתלות זאת שוב בהשפעה האיראנית, או למצוא הסבר מקומי אחר, איך הדבר משרת את האינטרס השיעי בלבנון. במקרה של תימן, יהיה אפשר לחזור שוב לאלמנט הקיצוניות הדתית ולתלות בו את עוינותם לישראל.

כללו של דבר, ניתן, אם מתאמצים, למצוא הסברים מקומיים לכל אחד מהמקרים של העוינות לישראל ולומר שרק במקרה הם התלכדו יחד. אולם, אם מסתכלים על התמונה הגדולה, הסיפור הזה נראה מוזר מאד. כיצד, באופן כה משונה, חברו יחד כל אותם גורמים? והשאלה אינה רק על הרגע ההיסטורי הנתון. אם מרחיבים מעט את התמונה אל יחסי ישראל ושכנותיה מיום היוסדה, מגלים תופעה עוד יותר משונה. בשנות החמישים, כונתה העוינות הערבית כלפי ישראל, "הסכסוך הישראלי-ערבי". אז הפרסים היו עדיין מיודדים אתנו, והסכסוך עם המדינות הערביות נצבע בצבעי המלחמה הקרה, בתור סכסוך חילוני-לאומי, בין מדיניות פוסט-קולוניאליות לבין ישראל, שנצבעה בתור שריד קולוניאלי. בשנות ה-90, עברנו כבר ל"סכסוך היהודי-מוסלמי". מדינות ערב עברו מהפך דתי, ופתאום האסלאם ניצב בחזית המאבק בישראל, כאשר איראן היא אחת המובילות שלו. אז מה הסיפור? מה הבעיה שלהם אתנו? בעיה דתית? התנגדות לקולוניאליזם? ההסברים מתחלפים, האינטרסים משתנים, ורק העוינות המשונה לישראל בעינה עומדת.

בהגדה של פסח, שכל בית ישראל יקראו יחד בעוד מספר ימים, מופיע טקסט מעניין, שלא תמיד אנו חושבים על משמעותו: "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם".

פשוטם של דברים מתייחס אל ההבטחה שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. כמה פסקאות לפני אמירת "והיא שעמדה" אנו אומרים "ברוך שומר הבטחתו לישראל", ומתייחסים להבטחה שניתנה לאברהם, שבניו ירשו את הארץ לאחר שירדו למצרים. המילים "והיא שעמדה" חוזרות אל אותה הבטחה, ואומרות כי אותה הבטחה היא שעמדה לנו, שלמרות שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו – הקב"ה שומר את הבטחתו ומצילנו מידם.

אולם, החלק המעניין בטקסט של "והיא שעמדה", אינו רק החלק האחרון של "והקב"ה מצילנו מידם" אלא גם החלק של "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". נכון שעם ישראל הצליח לשרוד באופן מופלא במשך אלפי שנים, למרות גלותו ולמרות רדיפות, פוגרומים, גירושים וגזירות שונות ומשונות. אולם, לא רק עובדת שרידותנו יוצאת דופן. מופלאה לא פחות עצם הרדיפה שלנו.

למעשה, אם מעיינים באותה ברית שאליה מפנה הטקסט, ברית בין הבתרים, מגלים שכבר בה כלולה לא רק הבטחה לגאולה אלא גם האלמנט של הרדיפה. הפסוקים מספרים לנו כי הקב"ה אמר לאברהם כי הוא יתן לו  את ארץ ישראל, ואברהם שאל "במה אדע כי אירשנה". בתגובה לשאלה, הקב"ה כורת אתו ברית המתוארת כך:

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל [...] בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת [...].

המצב של "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" הוא לכאורה גם חלק מאותה הבטחה ראשונית. כבר אז, אומר הקב"ה לאברהם: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם". הסיפור של רדיפת פרעה את ישראל, עליו אנחנו מספרים בליל הסדר, הוא חלק אינטגרלי מהסיפור שלנו, כזה שלא נעלם אף פעם.

במסגרת טור זה, איני מתיימר לנסות להציע הסבר לתופעה זו – רדיפת היהודים בהיסטוריה. נשתברו על כך קולמוסים רבים, וזו אינה מטרתי כאן. מה שביקשתי לעשות הוא לעלות למודעות את המצב הקיומי המוזר שלנו, מצב שבו בכל דור ודור יש איזשהו גורם בסביבה, הקרובה או הרחוקה, שמנסה להשמיד אותנו. דומני שזו עובדה שחשוב להכיר בה – יהיה ההסבר שלה אשר יהיה. אם אנחנו רוצים להבין את עצמנו ולדעת איך להתנהל בעולם, חשוב שנכיר בכך שהרדיפה שלנו אינה נובעת אך ורק מסיבות מקומיות כאלו ואחרות: היא משהו יסודי באינטראקציה שלנו עם הסביבה, חלק בלתי נפרד מהגורל היהודי הייחודי.