אף אדם מערבי לא מוכן לאכול חתול, ויש לכך סיבה טובה

אין אף חברה אנושית שהתפריט שלה נקבע רק לפי עיקרון מניעת פגיעה. בכל תרבות, יש דברים מסוימים שאכילתם מהווה טאבו. כי אכילה, כמו שאמר ג'ונתן ספרן פויר, היא הרבה יותר מתזונה. על רקע זה ניתן להבין טוב יותר את העיסוק היהודי העתיק במה אוכלים ומה לא אוכלים, עיסוק המוכר יותר בשם 'כשרות'

"אוכל" אומר ג'ונתן ספרן פויר בשמו של סבתו ניצולת השואה, שמערכת היחסים שלו איתה התכנסה סביב ניסיונותיה להלעיט אותו במרק עוף עם גזר, "אינו אוכל. אוכל הוא אימה, כבוד, הכרת תודה, נקם, שמחה, השפלה, דת, היסטוריה, וכמובן, אהבה". 

ג'ונתן ספרן פויר הוא סופר יהודי אמריקאי בעל קול ייחודי בעולם הספרות. ספריו מתאפיינים בעיסוק כן וחשוף בשאלות קיומיות ומוסריות, המשולבים באופן הדוק בסיפור האוטוביוגרפי שלו. אחד מהספרים הללו, שקרוב יותר לסוגת העיון מאשר לזו של הספרות הבדיונית, הוא ספרו "לאכול בעלי חיים", המתאר את המסע האישי שלו בעקבות מערכת היחסים הסבוכה של ילודי-אישה עם הדברים שהם מכניסים לאותו פתח מעוגל שממוקם אצלנו מתחת לאף – כלומר, מה שאנחנו מכנים "אכילה". פויר יוצא למסע זה בעקבות לידת בנו הבכור, שמביאה אותו לרגע קיומי שבו הוא חש כי עליו לבחור אחת ולתמיד: האם לאכול בשר או לבחור בצמחונות?   

"יש אלפי מזונות אכילים על פני כדור הארץ, והשאלה למה אנחנו אוכלים את המבחר הקטן יחסית שאנו אוכלים טעונה הסבר. עלינו להסביר שפטרוזיליה על הצלחת נועדה לקישוט, שפסטה אינה "אוכל לארוחת בוקר", למה אנחנו אוכלים כנפיים אבל לא עיניים, פרות אבל לא כלבים. סיפורים מכוננים נרטיבים וסיפורים מכוננים כללים." אוכל, מבין פויר, הוא הרבה יותר ממזון. 

יהודי אמריקאי אחר בשם ג'ונתן, ג'ונתן היידט, התעניין אף הוא במגוון הדיאטות בתרבויות אנושיות. היידט הוא אחד הפסיכולוגים החברתיים המפורסמים ביותר בעולם כיום. בימים אלו הוא נמצא בכותרות בגלל ספרו העכשווי על הנזק העצום שגורמות הרשתות החברתיות להתפתחות רגשית ונפשית של בני נוער. אולם, הספר הראשון שהביא לפריצתו לדעת הקהל העולמית היה מחקר שערך על ההצדקות שאנשים מעניקים למה שהם אוכלים ולא אוכלים (והביא אותו למסקנות מפתיעות על ההבדלים הפסיכולוגיים בין הימין לשמאל). 

בכל החברות האנושיות, מראה היידט, יש דברים שאנשים אוכלים ודברים שאינם אוכלים. בחברות המערביות בימינו, אף אחד לא יעלה בדעתו לאכול את חיית המחמד שלו, גם אם היא נחה על משכבה בשלום ומתה בסיבות טבעיות לחלוטין. באף חברה אנושית לא אוכלים כיום בשר אדם. גם בחברות הליברליות ביותר, לטאות וחרקים נמצאים מחוץ לתחום, ואכילת כלבים תחשב לפשע מוסרי. 

מה שמעניין את היידט הוא העובדה שאנשים בעלי השקפת עולם ליברלית מתקשים מאד להצדיק את הדיאטה הבררנית שלהם. כאשר הוא שואל אותם מדוע הם אינם אוכלים כלבים או חתולים, גם אם הם מתו באופן טבעי, הם מתקשים מאד להציע הסבר מספק. הערך המוסרי היחיד שהם מכירים הוא לא לפגוע באחר. הם מסוגלים להגן בקלות על האיסור לאכול בשר בשם הנימוק של פגיעה בבעלי חיים, אולם, קשה להם להגן על מגבלות בתזונה שלנו כל עוד אף אחד לא נפגע. 

היידט מראה כי תפיסה ליברלית זו היא למעשה אשליה. אין אף חברה אנושית שהתפריט שלה נקבע רק לפי עיקרון מניעת פגיעה. בכל תרבות, יש דברים מסוימים שאכילתם מהווה טאבו. אכילה, כמו שאמר פויר, היא הרבה יותר מתזונה. "אוכל הוא אימה, כבוד, הכרת תודה, נקם, שמחה, השפלה, דת, היסטוריה, וכמובן, אהבה". 

דומני כי אין זה מקרה ששני הג'ונתנים הללו, על העיסוק הכפייתי שלהם כמעט במה אנחנו (לא) אוכלים, מגיעים מרקע יהודי. היהודים עסוקים כבר אלפי שנים בשאלת מה אנחנו אוכלים ומה איננו אוכלים. עיסוק זה נקרא "כשרות". 

יהודים חיו אלפי שנים בלב תרבויות אחרות. לתרבויות אלו היו תפריטים משלהם, טקסי אכילה, מאכלים מסורתיים וזמנים מיוחדים שבהם אוכלים אותם. כפי שאנו יודעים היטב מהמטבח הישראלי, היהודים שישבו במקומות הללו לא טמנו את ידם בצלחת. הם אימצו את המטבח המקומי בכל אחת מהתרבויות שבקרבן חיו. יהודים אתיופים אוכלים אוכל אתיופי. יהודים מרוקאים אוכלים אוכל מרוקאי. יהודים אמריקאים – אוכל אמריקאי. ויהודים אפגנים – אוכל אפגני. אולם, אחד המאפיינים הבסיסיים ביותר של הקהילה היהודית היה העובדה שלמרות הדמיון הקולינרי הרב, המטבח שלה נשאר רק שלה. היהודים שמרו על טהרנות קיצונית ולא הכניסו אל המטבח שלהם אף דבר שהוכן מחוץ לקהילה היהודית. 

בכל קהילה יהודית הייתה מערכת שחיטה עצמאית, שעבדה לפי כללי השחיטה ההלכתיים, והיהודים קנו את הבשר שלהם רק ממנה. בשר אחר נחשב "טרף". כיוצא בו, האיסור על אכילת בשר חזיר ועל עירוב בשר וחלב הציב חיץ בין המטבח היהודי לאלו של תרבויות שכנות. יהודי לא היה יכול לאכול אצל שכנו ואפילו לא להכניס הביתה את הכלים שבהם הלה בישל. 

ולא דיברנו עדיין על פסח, שבוע אחד בשנה שבו היהודים כן מצטיינים באיזושהי מקוריות קולינרית, גם אם לא מפוארת במיוחד. הם אוכלים במשך שבוע שלם לחם ייחודי, "מצה", שהמאפיין המרכזי שלו הוא דווקא העדר הייחוד – המצה עשויה מקמח ומים בלבד, בצורה הבסיסית ביותר, ללא שמרים וללא תפיחה. ההקפדה על אכילת המצה והזהירות מאכילת כל לחם אחר, "חמץ", הפכו את המטבח היהודי לאזור סטרילי במיוחד למשך שבוע שלם. 

כפי שטוען היידט, כל טקסי האכילה הללו עלולים להישמע מוזרים מאד למישהו שמורגל בהיגיון מוסרי ליברלי, שבו העיקרון היחיד שמכוון את פעולת האדם הוא העדר פגיעה. מי נפגע מכך שמישהו אוכל מאפה שמרים במשך השבוע של פסח? מהי הפרעת האישיות האימפולסיבית קומפולסיבית שפוקדת עקרות בית יהודיות באופן קולקטיבי בתחילת האביב, ומביאה אותם להיתקף חרדה מכל חתיכת בצק תפוחה? האם אין זה משונה? 

אולם, אכילה אינה רק תזונה. הדברים שאנו אוכלים (וכנגזרת מכך – אלו שאיננו אוכלים) הם מה שמבדיל אותנו, שמייחד אותנו, שהופך אותנו לשונים מאחרים ומיוחדים. ההיגיון הליברלי אינו נותן דעתו על לכידות חברתית ומוסר קולקטיבי, והוא אפילו רואה חיסרון בכך שקבוצות אנושיות מסתגרות בתוך עצמם. אבל בפועל, מה שהופך אותנו לאנשים הוא ההקשר הקהילתי שלנו, ומה שהופך אותנו לקהילה הוא הדברים שאנו אוכלים (ולא אוכלים).  

בסוף פרשת קדושים אומרת התורה: "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". אחד הדברים הבסיסיים ביותר שמבדילים את היהודים ומייחדים אותם, הוא מה שהם אוכלים ולא אוכלים. 

נכון, בימינו הרעיון של להיות מיוחדים ושונים מעורר בהרבה אנשים אי-נחת. אולם, בסוף בסוף, ייחוד זה הוא מה שהופך אותנו לאנושיים. בלי ייחוד זה, איננו מפסיקים להיות יהודים. אנו מפסיקים להיות אנושיים. כי אוכל הוא הרבה יותר מתזונה. אוכל הוא מי שאנחנו. 

 

תגיות: כשרותיהדות

אולי יעניין אותך גם

תוכן חם שלא כדאי לפספס

חדש ב-VLU PLAY
{{ item.duration_text }}