בתקופות של מבול חשוב שנדע לבנות לנו תיבה שתשמור עלינו. בשביל המטפלת של הבת שלי, בתקופה הזו התיבה שלה היא להקדיש יותר זמן לשיח עם חברות ולצמצם צפייה בחדשות. בשביל בעלי, לעומת זאת, דווקא הצפייה בחדשות מעניקה תחושת בטחון
למה צעצוע אחד של דינוזאור לא מספיק לבן השלוש וחצי שלי שדורש לקנות עוד? למה ארון של ארבע דלתות, מלא בבגדים, לא מספיק לי? והאם זה בהכרח רע לרצות עוד ועוד?
במשך כמה שעות בעלי ואני העלנו טיעונים בעד ונגד המעבר לאיזור חדש ולא מוכר אל מול המעבר לקומה מתחתינו. בעלי חשב שאנחנו צריכים התחלה חדשה בדירה שמתאימה לנו יותר – אני רציתי להישאר במקום מוכר, עם שכנות וחברות שזמינות לעזור לי
עומס החיים שדורש מאיתנו לעשות ״ג׳אגלינג״ בין כל כך הרבה תחומים הוא מאתגר ומתיש, לפחות עבורי. האם אנחנו באמת דור מפונק יותר? האם אנחנו פחות טובים מהדורות שקדמו לנו?
תמיד סיפרתי לעצמי שאין לי שום חוש כיוון ובלי וייז אני בוודאות הולכת לאיבוד. השנה האחרונה הכריחה אותי ללמוד לספר לעצמי סיפור שונה – או לחוות תסכול ועול בלתי פוסקים
אני נושמת עמוק ומשתדלת לשדר להם ביטחון, להציג להם פנים רגועות ומחייכות ולשיר להם שירים, כל זאת, בזמן שהגוף שלי רועד ואני מתפללת להגיע לממ״ד בזמן.
אם אני אוהבת את בעלי כי הוא כזה הנדימן וכי הוא עושה הכל בבית, כי הוא אבא טוב וכי הוא יודע תמיד להגיד לי את המילה הנכונה, איפה כאן הבעיה?
אני מכירה אישה מדהימה שנשארה כמה שנים במערכת יחסים בה לא זכתה להערכה. רק אחרי כמה שנים היא בחרה לפתוח מגירה ישנה ומאובקת בתוך נפשה ולהוציא ממנה יכולת שהיא מזמן לא השתמשה בה: היכולת להציב גבול
המושג 'בית' קיבל משמעות חדשה לגמרי בשנה האחרונה. יש לנו חברים שמפונים מביתם כבר שנה, יש אנשים שביתם נפגע מטיל והם נאלצו לעזוב אותו. יותר מכל, יש כל כך הרבה אנשים יקרים שאנו מחכים לשובם הביתה
יום כיפור הוא יום של חשבון נפש, תחנון ובכי. ביום הזה אנחנו נדרשים להתבונן על המקומות בהם התנהלנו בצורה לא נכונה, וגרמנו לצלחות פיזיות ומטאפוריות להשבר. מיד אחריו, עם זאת, מגיע חג שדורש ממנו לשמוח
