מתי בפעם האחרונה עצרתם לראות כמה דינוזאורים יש לכם?

״אמא, תקני לי כזה!״ אומר לי בן ה-כמעט שלוש וחצי שלי כשאנחנו בסיבוב במקס סטוק. ״אבל יש לך כזה, חמוד שלי״, אני עונה לו. ״תקני לייייי כזהההה״, הוא אומר שוב ומתחיל לבשל את הבכי שעוד רגע יגיע בקולי-קולות. טוב.. אני מוותרת ומכניסה לעגלת קניות בובת דינוזאור בדיוק כמו שיש לנו כבר בבית, רק בצבע קצת שונה. לא נורא, היא עולה רק חמישה שקלים. ״אמא, אני רוצה גם כזה וכזה וכזה...״ הוא אומר לי. נו ברור, זה הרי לא ייגמר רק בבובת הדינוזאור. כל צעצוע, כל חפץ וכל רהיט בחנות הזו מלא צבע וריגוש וכמו צועק לנו מהמדף: ״תקנו אותי! אותי אותי אותי אתם צריכים בבית שלכם! איתי החיים שלכם יהיו הרבה יותר טובים״.

זה תמיד משעשע אותי לראות עד כמה תכונות אנושיות שמוטבעות בנו, מתגלות ללא כל פילטר כבר מילדות. כשאני רואה את הילדים שלי מוכנים לצעוק ולבכות כל עוד נפשם בהם בחנות צעצועים בשביל לקבל עוד צעצוע, או כשהם מתעקשים לשחק בים עם דלי וכף של ילד אחר למרות שהבאנו בדיוק כאלה מהבית, אני מזהה תכונה בנפש האנושית שמתגלה מולי במלוא הדרה- מאוד קשה לנו להיות מסופקים ממה שיש לנו ואנחנו תמיד רוצים עוד.

למה זה ככה? תהיתי לעצמי. למה צעצוע אחד של דינוזאור לא מספיק לבן השלוש וחצי שלי וצריך לקנות עוד? למה ארון של 4 דלתות, מלא בבגדים, לא מספיק לי, ואני תמיד אתרגש מפרסומות ממומנות של בגדים שקופצות לי באינסטגרם? למה אנשים עשירים שהשיגו עושר שמספיק גם לילדים ולנכדים שלהם ממשיכים לעבוד, לנהל עסקים ולצבור הון? האם אין לנו פונקציה כזו בנפש שמסוגלת להגיד: ״די, טוב לי ככה. יש לי מספיק משחקים, בגדים, כסף, עוקבים באינסטגרם?״

על השאלות הקיומיות שלי אמרו חז״ל שאכן זו פונקציה שמוטבעת בנפש האדם: ״יש לו מנה, רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ארבע מאות״. וכדי שלא נהפוך לבור ללא תחתית, כזה שהוא עבד לרצונות ולתאוות שלו ואף פעם לא מרגיש סיפוק, הם גם אמרו לנו: ״איזהו העשיר, השמח בחלקו״. כלומר, אין באמת מספיק צעצועים, כסף או בגדים שיצליחו למלא את הבור שלנו ולספק אותנו עד שנרגיש מלאים ושלמים. תחושת העשירות או השמחה לא תלויה בכמה שיש לנו, אלא בבחירה הלא טבעית ואוטומטית שלנו לשמוח בחלקנו.

חכמת היהדות לא מצפה מאיתנו, עם זאת, לחיות בצמצום דווקא ולטפח תחושת עשירות. חז"ל אמרו שכלים נאים ודירה נאה מרחיבים דעתו של אדם. כלומר, אדם שיש לו שפע גשמי פחות טרוד ב״לסגור את החודש״ ואז דעתו מתרחבת כי הוא פנוי יותר להתעסק בעניינים רוחניים וצמיחה אישית. מן הסתם, גם מידת השמחה של אדם כזה עולה כשיש לו פחות דאגות גשמיות.

איך מחליטים, אם כך, מה הדבר הנכון לעשות בכל סיטואציה? לקנות לבן שלי עוד צעצוע כי הוא ביקש? לקנות לעצמי עוד בגד כי זה יעלה חיוך על פניי אחרי חודש שלם שבו בקושי יצאתי מהבית בגלל המצב הבטחוני? או שאולי אלמד את ילדיי ואת עצמי שמה שיש לנו זה מספיק ואנחנו צריכים להיות שמחים בזה?

כמי שאוהבת לשאול הרבה שאלות ולחפש את התשובות אליהן במקורות שונים ביהדות, למדתי שאם אין תשובה חד-משמעית לשאלה שלי או שיש כמה תשובות מנוגדות, כנראה זה המקום שלי לברור ולהחליט בעצמי מתי ואיזו תשובה לקבל, או איך לשלב בצורה נכונה בין התשובות השונות. אם כך, הבנתי שככל הנראה התשובה היא: גם וגם. בעוד כמה ימים נעבור לבית גדול יותר מזה שגרנו בו עד עכשיו וסוף-סוף גם יהיה בו ממ״ד. עצם המחשבה על המעבר, עוד לפני שזה קרה, מרחיבה את דעתי וגורמת לי למידה של שמחה ונחת. אני חושבת שזה דבר טוב שאנחנו עוברים לבית גדול יותר, ואם לא היינו שואפים להתרחבות כזו, כנראה שהיינו נשארים במקום שכבר לא התאים עבורנו. אם כך, במקרה הזה לא היה נכון רק להיות שמחים בחלקנו, אלא לשאוף גם להתרחבות ועשירות שירחיבו לנו את הנפש.

לעומת זאת, אני זוכרת את התקופה הארוכה שחיפשנו דירה ולא מצאנו. כל יום שעבר ועדיין לא ראינו את הישועה שלנו באופק, שמעתי קול שהולך ומתגבר בראשי ואומר לי כמה אני מסכנה, כמה המצב שלי לעולם לא ישתנה, כנראה אשאר תקועה בבית קטן, צפוף וללא ממ״ד, ואצטרך לרוץ לפחות פעם ביום עם שני ילדים על הידיים במדרגות ביתי לממ״ד של השכן. הקול הזה כמובן הרחיק אותי מהמסר של חכמת היהדות. הוא גרם לי לצמצום הדעת ולא להתרחבות. הוא לא איפשר לי לשמוח בחלקי.

כנראה שהשילוב המאוזן בין שתי הגישות דומה לגישה הרצויה בטיפוס על הר. עלינו ״לתקוע את היתד״ במקום גבוה יותר ותמיד לשאוף לצמיחה והתרחבות גשמית, תודעתית ורוחנית. לצד זה, עלינו לכבד, לשמוח ולא לקחת כמובן מאליו כל נקודה בדרך שלנו. בכל שלב בו אנחנו נמצאים, עלינו לעצור ולראות שכבר עכשיו יש לנו הרבה דינוזאורים, הרבה בגדים, הרבה משאבים טובים שעומדים לרשותנו, והרבה שפע שבוודאי עוד גם ילך ויגדל. ההכרה בכך תמלא אותנו בשמחה גדולה גם על הקיים וגם על העתיד לבוא.