ענבר כספי

לפעמים אני חושבת על זה שעיקר הקושי שלי בתקופה הזו נובע מהקול בראש שלי שמספר לי סיפורים מפחידים ומדכאים. אבל דמיון מפותח זה לאו דווקא דבר רע

הלידה הראשונה שלי הייתה מאוד ארוכה. כמעט שתי יממות שלמות של צירים, פחדים, אי וודאות, בדיקות והודעות וואטסאפ מסביבה קרובה, אוהבת ודואגת: ״נו, כבר ילדת?״ הייתי כל כך לחוצה ומתוחה, שהרגשתי שאני מעכבת לעצמי את הלידה

בכל פעם שהכרתי מישהו שמצא חן בעיני, החשש משברון לב גרם לי באופן בלתי מודע להתנהל מולו כמו מי שאומרת: ״אל תתעסק איתי! ראה הוזהרת!״

בתור מי שאמרו לה לא פעם בצבא את המילים ״לא אסרטיבית מספיק״, או ״לא יודעת להציב גבולות״, הפתיע אותי מאד לשמוע שככה השכנה שלי רואה אותי

במשך תקופה ארוכה הייתי חולמת בלילות על אותה חברה-לשעבר. בכל חלום היא הייתה מופיעה מולי ואני רק הייתי שואלת אותה שוב ושוב: ״למה עשית לי את זה?״

בראש שלי יש כמה קולות, לא רק אחד. מילא השוקולד, אבל מה עושים כשאני צריכה לבחור למי להקשיב בענייניי זוגיות, חינוך, או בחירת מקום מגורים?

זה בדיוק המצב בו מצאתי את עצמי בתחילת המלחמה, אז עברנו להתגורר אצל חמותי למשך חודשיים. לא רק ששרדנו את זה אלא שמערכת היחסים בינינו אפילו השתדרגה. איך זה קרה?

מריבות זוגיות מובילות לא פעם למבוי סתום: איך יכול להיות שאני עושה את הטוב ביותר שלי, ובשביל הצד השני זה עדיין לא מספיק טוב?

ביום שנחשפתי לכל הפוסטים שנכתבו לזכרה של שחר גולדמן פשוט לא תפקדתי. בכיתי בלי הפסקה, כעסתי על העולם, הייתי עצבנית ומרוחקת מבעלי וילדיי, וכמעט לא עשיתי שום דבר בבית, למרות הצורך הקריטי להתארגן לחג

אני נחשפת להרבה סרטונים בכל יום מאז ומתמיד , וקורה שלפעמים חלקם מכילים תכנים פחות נעימים או נוחים לצפייה. אולם, מאז ה-7.10 הרשת מוצפת בסרטונים מסוג אחר לגמרי וגם לכותרות מגיעות ידיעות שלא תמיד קל לנפש לעכל