כושר

״את מסוגלת להתחייב לשניים או שלושה אימונים בשבוע של עשר דקות בלבד?״ שאלתי אותה. ״נראה לי שכן״ היא ענתה, מהוססת

בהתחלה התלהבתי, הגעתי כל יום, ועכשיו אפילו לא פעם בשבוע. אין זמן, לא יוצא, תמיד יש עומס. אבל זה חשוב, ותוצאות משיגים רק אחרי תקופה ארוכה. מה עושים?

"ברגע שהקהל מבולבל, הוא לא יקנה ממך", הזהירה אותי לפני מספר שנים קולגה נחשבת ומנוסה. הדברים שלה כיווצו אותי, אבל באותו זמן הרגשתי שאין לי ברירה אלא לקבל אותם

איך את מודיעה לקהילה של 80 נשים מדהימות שאת נפרדת מהן ומהעסק שבנית עבורן, כי הוא כבר לא משמח אותך? ואיך זה קשור לחמור המאויר שם למעלה?

יניב בניאן והודאל יחזקאל הקימו את עמותת "איתן כל אחד יכול" המקיימת פעילויות ספורט וכושר עבור מתאמנות ומתאמנים הנמנים על הרצף האוטיסטי: "למדנו להבין דרכם ששום דבר לא טריוויאלי בעולם"

אני זוכרת את עצמי מזיעה, עייפה וכאובה בשעה 22:00 בלילה, אחרי שסיימתי להדריך ארבעה ולפעמים חמישה אימונים ברצף, מדדה לעבר המטאטא ומתפללת בליבי שינחת בסטודיו איזה מלאך שינקה במקומי. זה אף פעם לא קרה

בעולם העסקים, משא ומתן נתפס לעיתים קרובות כמאבק כוח שבו יש מנצחים ומפסידים. עם זאת, משא ומתן שנעשה בצורה אתית, שמבוסס על יושרה, שקיפות והקשבה, יכול להוביל לתוצאות טובות יותר לטווח הארוך, מבלי לאבד את הערכים האישיים או לפגוע ביחסים העסקיים

מאז שהפכתי מאמנת כושר ושמרתי על שגרת כושר ותזונה ששימחה אותי וגם סיפקה לי מראה שהתחברתי אליו, לא יכולתי לדמיין את עצמי ואת הגוף שלי משתנים שוב

העיניים שלה זהרו. ״זה בזכות המשקולות!״ היא אמרה לי, ״זה כי לא ויתרת לי!״ אבל זו היא שלא ויתרה לעצמה

הפתיע והביך אותי לגלות שחודשים רבים של ציפייה והתרפקות על משהו שאחווה וארגיש, לא באמת התממשו. איך זה הגיוני? אני באחד האיים הכי אקזוטיים ויפים, רחוק מהארץ ומכל מה שמטריד ומעסיק אותי ביומיום, איך ייתכן שמקום להרגיש שמחה וחיות, אני מרגישה מועקה?