בראש השנה הראשון שלי כרעיה ואמא, צלילי השופר גרמו לי לבכות

בראש השנה הראשון שלי כרעיה ואמא טריה הלכנו לשמוע ביחד תקיעה בשופר, אני בעלי ועוז שהיה אז בן שלושה חודשים. יש משהו בצליל שהשופר משמיע שאני לא יכולה להשאר אדישה אליו. מיד עולות לי הדמעות ואיתן בליל שלם של רגשות. אני זוכרת שעמדתי ברחבה שמחוץ לבית הכנסת, שמעתי את השכן שלנו תוקע בשופר, ובכיתי כל עוד נפשי בי. באותו הרגע הרגשתי כאילו מקרינים לי סרט ובו כל רגעי המשבר, הקושי וחוסר האמונה שהיו לי בשנים שקדמו לאותו ראש השנה והקריין ברקע הסרט הזה אומר לי: ״ענבר, עשית את זה!״.

שנים של חיפוש זוגיות. שנים של דייטים שלא מובילים לשום דבר. שנים של בכי בלילות ותחושה שאולי אישאר רווקה לנצח וכל שנותר לי הוא לפחות להיות ממש ממש עשירה ומוצלחת בקריירה שלי, וגם אז, כנראה אסיים כל יום בוכה לכרית לבדי. שנים של להכנס למערכת יחסים במחשבה שאולי הפעם ״זה זה״, לצאת ממנה מאוכזבת ושבורת לב אבל בראש מורם ולהגיד: ״הפעם זה קרוב. זה יגיע״. ואז עוד שנה חולפת וזה עוד לא הגיע ולא מרגיש קרוב.

בכל אותן שנים עם עליות, מורדות ומשברים, לא דמיינתי את הרגע הזה בו אני מכירה את האחד שלי, זה שעוד לפני שהספקנו להבין מה קורה, נעשינו משפחה. לא דמיינתי את הרגע בו אני עומדת ליד אהבת חיי, אוחזת את הבן שלנו בידיים ושומעת תקיעת שופר שכאילו מנגנת ומספרת לי את כל מסע החיים שעברתי עד אותו הרגע ומכריזה: ״כל הכבוד! לא נשברת. למרות הכל, המשכת לצעוד והנה הגיע סוף המסע, הגעת הביתה סוף סוף.״ ברגע הזה בכיתי דמעות של אושר והקלה.

בראש השנה ישנה מצווה ללכת לשמוע תקיעה בשופר כי אכן משהו בחווייה הזו מעורר את הלב שלנו להרגיש, את השכל שלנו לחשוב ואת הנפש שלנו לפעול. התקיעה בשופר מורכבת משלושה חלקים שנקראים: תקיעה, שברים ותרועה. התקיעה היא רציפה (טווווו), השברים קטועים (טווו טווו טוווו) והתרועה קטועה אף יותר (טו טו טו טו טו). איפשהו, בעומק המנגינה הזו יש סיפור שלם שמוקדש עבורנו.

כמו התקיעה בשופר, גם החיים שלנו מלאים בתקיעות, שברים ותרועות. לפעמים המנגינה שלנו חלקה וזורמת יותר, לפעמים היא רצופה משברים וקושי, לפעמים ההילוך שלה מתגבר ומציף אותנו במתח ואי וודאות. ובכל זאת, כל זה הופך למנגינה של חיינו. מנגינה שכל הזמן ממשיכה ומוסיפה להכתב. מסע שאנחנו כל הזמן צועדים בו.

רבי נחמן אמר שאדם צריך להתפלל ולבקש להתחדש עם בואה של שנה חדשה, כי הנזק הכי גדול שנוכל לעשות לעצמנו הוא להאמין כל כך ליום האתמול. כלומר, להאמין שמה שהיה אתמול יהיה כך גם היום. אבל האמת היא ש״כל שעה היא שעה חדשה״ כמו שאמרה ימימה אביטל זצ״ל, ושהבריאה מתחדשת בכל עת, וכך גם אנחנו צריכים להסכים להתחדש איתה ולהתבונן על המציאות בעיניים חדשות.

בכל השנים שחוויתי קושי כרווקה היה לי מאוד קשה להאמין שהבריאה מתחדשת ושמשהו חדש מחכה לי בשנה החדשה. אבל ברגע ששמעתי את השופר מנגן לי את מנגינת חיי, יכולתי לראות פתאום איך כל הנקודות התחברו להן יחד. כל שברון לב, כל נפילה, כל תקומה, כל תפילה שלי, כולם היו חלק מהמנגינה וכולם ביחד הביאו לרגע המיוחד הזה שהייתי בו. אם הייתי מתייאשת ומוותרת בכל שלב בדרך, אם הייתי ״מפסיקה לנגן״ בגלל שנשברתי, לא הייתי זוכה להגיע לרגע המיוחד הזה ולכל הרגעים שהגיעו אחריו.

אם יכולתי לפנות לענבר מהעבר, באותה נקודה בזמן שבה שמעתי את השופר ולהראות לה את אותו הרגע, הייתי אומרת לה: ״אני יודעת כמה קשה לך, אבל תדעי לך שאת אלופה ואת עושה עבודה מצוינת ואנחנו בדרך! אל תשברי אבל גם כשאת נשברת, תקומי מחוזקת כי… בואי תראי מה מחכה לך בהמשך״. ואולי זו גם הייתה אחת הסיבות שבכיתי. כי ענבר מהעבר לא יכלה לראות את החזון הזה בכל שלב בדרך, אבל היא זו שהביאה אותנו לכאן.

בראש השנה הקרוב אני מזמינה אתכם ללכת לשמוע את התקיעה בשופר ולבכות קצת :) אני מזמינה אתכם לעצור רגע את מירוץ החיים, להתבונן על החיים שלכם קצת כמו סרט ולתת לשופר לספר לכם את מנגינת חייכם שהיא שמלאה בנפילות, תקומות, שברים ותרועות. אני מזמינה אתכם לראות את רגעי הניצחון הקטנים שלכם ולדמיין את רגעי הניצחון הגדולים שעוד מחכים לכם בזכות העובדה שאתם ממשיכים לצעוד במסע שלכם. תאפשרו ללב שלכם להפתח ולהתעורר ולנפש להתחדש, לקראת שנה חדשה שעוד תביא בשורות גדולות וטובות לחייכם.

שתהיה לנו שנה טובה ושהתקיעה בשופר תבשר לנו גם על ניצחון גדול וסיומה של גלות ארוכה של העם שלנו, והקריין ברקע יכריז באוזני כולנו: ״עשיתם את זה! הגעתם הביתה!״