"עיקר כוונת האכילה –ללעוס היטב": יומני הזן של האדמו"ר מפשיסחא

כמה תשומת לב אנחנו נותנים לפעולת האכילה שלנו? כמה פנאי יש לנו להתרכז בטעם? נראה שעבור רוב האנשים, מרבית הארוחות הן רק אמצעי כדי להפסיק להיות רעב ולקבל אנרגיה להמשיך את יום העבודה. "יומני הזן", סרט חדש שמוקרן בימים אלה בארץ, מציג גישה מנוגדת. הסרט סובב סביב נופים, אוכל ומשמעות החיים בצל המוות, ויש בו הרבה צילומי אוכל מרשימים (לא כדאי להגיע רעב), אבל כל זה מנקודת המבט של הזן בודהיזם. הסרט מציג את מנעד הרגשות העוצמתיים שיכול האוכל לעורר באנשים, אם הוא נאכל מתוך כוונה, מעבר לטעם עצמו: נוסטלגיה, אושר, התרגשות ועליזות, למשל. האוכל מלווה את הסרט גם ברגעים האנושיים, של שגרה, מפגש חברים, וזמנים של אבל ועצבות.

סופר טסוטומו החי לבדו בהרים, הוא הגיבור הראשי של העלילה. הוא מכין את כל מזונו לבדו, דרך כל שלבי היצירה – מהשדה ועד המטבח. בנערותו למד במוסד לנזירים, ומאז אימץ את עקרונות הנזירות גם בכל מה שקשר להכנת אוכל. בעקבות פנייה של מגזין אחד, הוא מחליט להעלות את דרכו הרוחנית־קולינרית על הכתב. לפי תורת הזן על האדם להתמקד בכל מעשה שהוא עושה במלואו. אין הפרדה בין רוח וחומר, וכל מעשה יכול להיות בעל ערך אם נעשה בכוונה מלאה. מאסטר הזן דוגן, ממנו מצטט גיבור הסרט, אף כתב ספר הדרכה – ׳הנחיות זן לטבח׳. הגיבור מצטט ממנו את ההנחיה שלא להפוך את פעולות הכנת האוכל לשגרה, ולהעניק לכל שלב ושלב במלוא תשומת הלב.

רעיונות דומים לאלה של תורת הזן המוצגים בסרט, התפתחו גם במזרח אירופה במאה ה־18 באופן בלתי תלוי במסורת הזן העתיקה. תנועת החסידות, תנועה רוחנית שנוצרה אז, פעלה במסגרת החיים היהודיים המסורתיים, ושאבה השראתה ממקורות היהדות, ובמיוחד מתורת הקבלה. העקרון "לית אתר פנוי מיניה" (בעברית: אין מקום פנוי ממנו) שגרס כי הא-ל נמצא בכל מקום, גם בעולם החומרי, התפרש כעקרון מנחה שגם בחול יש "ניצוצות" שאפשר "לגאול" אם פועלים בחיי החולין מתוך הכוונה הנכונה. כך, למשל, נכתב על עניין האכילה על ידי אחד מגדולי החסידות:

"כתוב בזוהר שהעולמות הם כגלדי בצלים, היינו שכל עולם ועולם הוא לבוש לעולם שלמעלה ממנו, והעולם הזה הוא לבוש לעולם העליון וכן למעלה עד אין סוף ממש. ולכן כל מה שהאדם קונה לעצמו בענייני צרכיו, גם במאכליו אשר הוא אוכל, צריך הוא לדעת שלא יסתכל על הלבוש רק על הפנימיות, ומזה הפנימיות יבוא להשיג עוד יותר פנימיות."

בניגוד לתפיסה האומרת שבית מדרש ובית כנסת הם קודש, ואילו המטבח, חדר האוכל, חדר המיטות וכל השאר הם חול – מלמדת החסידות שהקודש מצוי בכל מקום. גם לפעולות הגוף יש "פנימיות" ותכלית מצד עצמן, והן לא רק אמצעי לתכלית אחרת. הקודש מצוי בכל, אלא שיש מקומות שהוא עטוף ב"קליפות" ודרוש כוונה רבה כדי לחדור לפנימיותו, ויש מקומות שהוא גלוי לעין. לחסידות יש סיפור רקע ארוך ומרוכב, ששאוב מספר הזוהר, על האופן שבו "התפזרו" אותם "ניצוצות" של קדושה, "נכלאו" בתוך עולם החומר, ומשוועים לאדם שיגאל אותם מה"קליפות" על ידי כוונה נכונה.

הביטוי החד ביותר לגישה הזו בהקשר של האכילה מיוחס לרבי שמחה בונם מפשיסחא, שבשמו נאמר: "עיקר כוונת האכילה – הוא ללעוס היטב". תלמידיו מסבירים את כוונתו כך: כאשר אדם מגיע לרגע של "עיקר הנאת האכילה" עליו להתמקד ברגע הזה, שבו מתגלה האלוהות דרך האכילה, ולזכור מניין הגיע העונג לעולם הזה. תורה זו אינה מוגבלת לתחום האכילה, ומתפרשת על כל תחום ותחום בחיים האנושיים, שלכולם יש פוטנציאל להיות חלק מתהליך גאולת העולם ו"העלאת הניצוצות".