האם שלג מסמל טוהר ויופי – או אולי דווקא כשלון ומחלה?

שלג יורד בחרמון! סוף סוף כותרת אחת שמשמחת אותנו. עבורנו הישראלים, 'שלג' זו מילה קסומה. כשהיא מתגלגלת על הלשון שלנו אנחנו ממריאים בדמיון לפסגות הרים נישאים, מכוסות שלג-עד, לבירות אירופאיות מושלגות, שעל צריחי בנייניהן ועל מי נהרותיהן מונח מעטה כפור לבן ועבה, ואולי אף לערבות הסיביריות הקפואות, שם השלג מסנוור את העין בלובן אין סוף.

אצלנו בישראל, לעומת זאת, שלג הוא לא מחזה שכיח. הוא יורד לרוב באזורים הגבוהים ביותר ומדי שנה אנחנו בקושי זוכים לכמה ימים בודדים של שלג, שיורד בעיקר בחרמון ובצפון רמת הגולן, וגם בהר מירון ובהרי גוש עציון. אם השלג יורד גם בצפת ובירושלים - השמחה רבה. לדאבון ליבם של התל-אביבים, למשל, שלג באזור מישור החוף הוא אירוע נדיר ביותר, והאחרון שתועד שם התרחש בפברואר 1950, לפני יותר מ-70 שנה.

כנראה משום שהוא אורח כה נדיר, אנחנו אוהבים את השלג מאד. הילדים יוצאים בצהלות לשחק בו, לזרוק כדורי שלג אחד על השני ולבנות בובת שלג עם אף עשוי גזר. המבוגרים שמחים לקראתו. שלג, בשבילנו, הוא לא אי נוחות וקור: הוא מסמל משהו צח, טהור וזך, סוג של ניקיון והתחלה חדשה.

הדימוי של שלג לדבר נקי וטהור מופיע כבר בתנ"ך, כאשר השלג מופיע כמטאפורה או כחלק מתיאור ציורי של טוהר וסימן לברכה. הנביא ישעיה פונה אל העם ואומר: "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע - כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א, יח). ה'שנים' הוא צבע תולעת השני האדמוני, שמרמז כאן על חטאיו של עם ישראל. ישעיהו מתנבא בשנים שלפני חורבן בית המקדש, כשעם ישראל היה שטוף בחטאים וגזירת חורבן נגזרה עליו. הוא מתרה בעם: אם תשובו בתשובה שלמה – הכול יתהפך לטובה, ה' ימחל לכם על חטאיכם והם יהפכו לדבר טהור, לבן כמו שלג.

בהזדמנות אחרת, מסביר הנביא את דבר ה' כדבר שלא חוזר ריקם ושתמיד יש לו השפעה חיובית ובוחר את תופעות הטבע של הגשם והשלג להמחשת דבריו, כסמל לעוצמתו ולחוכמתו של הבורא: "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל, כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו". (ישעיהו, נה, י-יא)

עד כאן הכול טוב ויפה, לבן ונקי. אבל מה קורה כשהשלג אינו משל לדבר חיובי אלא דווקא לעניין שלילי, כמו עונש?

בספר במדבר, יב, י' מופיע השלג כדימוי למחלת עור קשה. לובן עורה של מרים, שלקתה בצרעת, הוא כבר לא נקי וטהור אלא חולני וטמא: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג,  וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת".

וכך אומרים חז"ל: מרים דיברה לשון הרע עם אהרון על אחיהם משה, אודות האישה הכושית שלקח לו לאישה וגם על כך שהוא מתנשא עליהם למרות שגם הם נביאים כמותו. בתגובה, ה' מוכיח את מרים ואהרון על שהשוו בין נבואתם לנבואת משה אחיהם, משום שהם אינם משתווים כלל לדרגתו, ומעניש את מרים בצרעת. אהרן מבקש ממשה להתפלל לרפואתה של מרים, ומשה עושה כן: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ". ואכן, אחרי שבעה ימים מחוץ למחנה, מרים נרפאת מהצרעת.

 מדוע הצרעת נמשלת לשלג? העונש על לשון הרע הוא עונש חמור, והעור הופך לבן כצבעו של אדם חסר חיים כדי להראות שהמדבר על לשון הרע 'הורג' בעצמו משהו. כשאנחנו מתפתים להביט על הזולת בעין רעה ולדבר לשון הרע, אנחנו הופכים לסוג של מתים חיים. אולם למצב זה יש תיקון: הצרעת היא 'כשלג'. אם נתחרט על מעשינו ונתחיל להשתמש בכוח הדיבור לטוב בלבד, הצרעת תחלוף - כמו שהשלג הוא אלמנט זמני שבסוף נמס והופך למים.

השבוע יורד אצלנו שלג. מהשלג בחרמון לא נוכל ליהנות כי האתר סגור למבקרים בגלל המצב הביטחוני. אם ירד שלג במקומות נוספים ונוכל לחזות בו, כדאי לזכור - הוא יפה וטהור אך בד בבד יכול גם להיות משול לעונש על עוון שיש בו בחינה של מוות. לשון הרע? לא מדבר אלינו.