במסורת היהודית, כל יום הוא יום המשפחה

בשנת 1951 העלה אבא חושי, ראש עיריית חיפה באותם ימים (ויש אומרים שהרעיון היה דווקא של אשתו, חנה חושי), את הרעיון לקבוע חג שיוקדש לאימהות בישראל הצעירה, וייקרא "יום האם". בישיבת הנהלה של עיריית חיפה הוא הציע: "מתוך מגמה לשנות במידת מה את המצב החברתי ביישוב ולרומם את מצב הרוח בעיר, עלה בדעתי לערוך אימפרזה נאה שתתבטא ב-'יום האם'. התייעצתי לשם זה עם חוגים שונים וארגוני נשים, מחנכים, מנהלי בתי ספר וכו'. כוונתי היא שנקבע יום מסוים בשנה, למשל: יום חנה ושבעת ילדיה, שישמש 'יום האם'. באותו יום ישותפו הבנים והגברים בהנהלת משק הבית ויגישו מתנות לאימהות"...

ממרחק של יותר מ-70 שנה אחורה, קשה לנו לדמיין מצב שבו רק יום אחד בשנה ייקחו הגברים והבנים במשפחה חלק בעבודות הבית. היום, למרבה המזל, הנטל מתחלק באופן הרבה יותר שוויוני בין בני הזוג, וגם הילדים, בנים ובנות, נקראים לעזור להוריהם בכל ימות השנה. מה שעוד מצביע על תהליכים תרבותיים ולאומיים בהקשר זה, היא הפיכתו של "יום האם" המסורתי (שנקבע ל-ל' בשבט, יום פטירתה של הנרייטה סאלד) ל"יום המשפחה" בשנות התשעים, וכך הוא גם נחגג עד היום. יש לציין כי בשנת 2016, הועלתה יוזמה לקיים שוב את "יום האם של ישראל" כחג נוסף, אך בינתיים היא עדיין לא מומשה.

התורה וספרות חז"ל מכילים אינספור אמירות וסיפורים בענייני חשיבות המשפחה והיחסים הראויים בתוכה. לכבוד יום המשפחה, הבה נסקור כמה מהם.

הילדים צריכים לכבד את הוריהם: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ" (דברים ה, טז). מעניין שאין מצווה לאהוב את ההורים! אבל לכבד צריך.
הילדים צריכים לחוש יראת כבוד כלפי ההורים: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט,ג)
אסור לנהוג זלזול בהורים: "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ" (דברים כז, טז). מקלה פירושו מזלזל, ולו גם ברמיזה או בלב!

ונעבור להורים. עפ"י חז"ל, האהבה הגדולה ביותר היא האהבה של הורה לילדיו, אותה לא ניתן להסביר בדרך ההגיון: "אהבת עוללים ותינוקות נתן בליבם של אבותיהם. משל למלך שהיו לו שני בנים, אחד קטן ואחד גדול, הגדול מכובד והקטן מנוול – אף על פי כן אוהבו יותר מן הגדול" (ילקוט שמעוני). זה שאנחנו מתמוגגים על חיבוק הפעוט המרוח בשוקולד? חוק טבע שניתן בבריאה.

כמובן, לא מספיק לאהוב את הקטנים אלא חשוב מאד גם לחנכם. כולנו מכירים את הפסוק הידוע מספר משלי, כב, ו: "חנוך לנער על פי דרכו" והפירושים לו רבים מאד. הנה אחד מהם: "כשור הזה שלא למד לחרוש ומתקשה עליו בסופו, וכזמורה הזו שאם אין אתה מכופף אותה כשהיא לחה, כשהיא מתקשה – אין אתה יכול לה" (מדרש משלי, כב). כלומר, כמו ששור שלא הורגל לשאת בעול המחרשה בצעירותו, יתקשה להסתגל לעבודה מאוחר יותר – כך ההורים צריכים להתחיל לחנך את ילדיהם מגיל צעיר - מינקות, ולפני שיגיעו לגיל ההתבגרות... כמו ענף גפן שהוא צעיר ורך וניתן לכופפו – הילד סופג את הוראות הוריו ומפנים אותן כשהוא קטן, אבל משגדל ואישיותו התחילה להתעצב – הוא כמו ענף קשה ויבש שאם ננסה לכופפו, הוא פשוט יישבר.

החכמים מזהירים את ההורים שלא להעדיף ילד אחד על פני אחיו, כפי שעשה יעקב אבינו, כאשר העדיף את יוסף, בנה של רחל, על פני כל אחיו: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (תלמוד בבלי, שבת, י, ב). 'משקל שני סלעים מילת' הוא מעט צמר משובח שתפר יעקב בכתונת הפסים של בנו. יעקב נתן רק לבנו יוסף בגד מיוחד ומשובח, מה שהגביר עוד יותר את קנאתם של האחים בבן המועדף. הקנאה גרמה לכך שהם כמעט הרגו את יוסף, הוא נמכר למצרים ובסוף יעקב וכל בניו ירדו לגור במצרים, מה שהוביל לשעבוד של עם שלם. כלומר, ההעדפה של האב לבן אחד, הובילה לתוצאות מרות לדורות.

המשפחה כולה, הורים וילדים יחד, היא הברכה הגדולה ביותר במסורת היהודית. כאשר משוררת תהילים מבקש לברך את האיש שהוא: "יְרֵא ה', הַהֹלֵךְ, בִּדְרָכָיו", הברכה שהוא מפרט היא: "אֶשְׁתְּךָ, כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ: בָּנֶיךָ, כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב, לְשֻׁלְחָנֶךָ". נישואים וילדים הם האושר הגדול מכל.

את עוצמתה של המשפחה היהודית זיהו אפילו משקיפים יהודים במהלך הדורות. כך כתב למשל הסופר האמריקאי הנודע מרק טוויין במאמרו 'בנוגע ליהודים': "איש לא יחלוק על כך שהבית היהודי הוא בית במלוא מובן המילה. המשפחה קשורה יחד בקשרי החיבה העזה ביותר; חבריה חולקים זה לזה את כל הכבוד הראוי; ויראת כבוד לזקנים היא חוק הבית".

ואכן, קטע זה מתאר היטב את צו המסורת היהודית בעניין המשפחה בכל הדורות: הקפדה מתמדת על שילוב של אהבה עזה ויחסי כבוד. עם כל הכבוד לאבא חושי וחידושיו, בעם היהודי, כך נראה, כל יום הוא יום המשפחה.