עד כמה אתם יוצרים קשר עין עם אנשים? הרבה פחות משנדמה לכם

על ג'וחא, הבדחן חסר המזל מהפולקלור הערבי, שכנראה היה בעל זקן, מסופר שפעם נשאל על ידי חברו האם הוא ישן עם הזקן מתחת לשמיכה או מעל השמיכה. ג'וחא ניסה להיזכר אך לא עלה בידו. הוא השיב שיבחן את העניין הזה בפעם הבאה שיהיה במיטה. באותו לילה כשהוא נכנס למיטה לא זכר איך הוא ישן בדרך כלל. בהתחלה ניסה להניח את הזקן מעל השמיכה, אך אז הרגיש דקירות בתחתית הזקן. אחרי זה הוא העביר אותו אל מתחת לשמיכה, אך אז הרגיש את כובד השמיכה על זקן. כל אותו הלילה העביר את זקנו ממקום למקום בלי למצוא מנוח. מאז אותו הלילה, כל פעם שהיה נזכר ג'וחא בשאלה זו, הייתה נטרפת עליו שנתו.

אם פעם, במהלך שיחה שלכם עם חבר או חברה, הנושא של קשר עין עלה, אולי חוויתם משהו דומה. השיחה נעשית פתאום קצת מביכה ומוזרה, ומתעורר מתח מטריד: לא כי הנושא עצמו מביך, אלא בגלל שהוא מחריף את המודעות לעצם קיומו של קשר העין. פתאום לא ברור אם להסתכל או לא, כמה להסתכל, וכיצד. קשר העין הופך למוקש שיש להיזהר מפניו, והוא גורם למתח. הוא יכול ליצור תחושה אינטימית וקרובה מדי, שלא מתאימה לסיטואציה. אחרי שהנושא מוזכר, לא ברור לאן נעלמה הטבעיות הנאיבית והנוחה של השיחה, ששררה ביניכם רק לפני כמה שניות.

הסיבה למבוכה שהקשר עין יוצר טמונה כנראה בעובדה שהעין נושאת בחובה כמות רבה של אינפורמציה. מבט ממושך בעיני הזולת עלול להיות כמו מבט בעין השמש – מגיעה אליך כמות אינפורמציה רבה מדי ועזה מדי שאינך יכול להכיל ולעבד מספיק מהר. בנוסף, פעמים רבות מדובר באינפורמציה "חשאית". מבט של הזולת בעיניך יוצר תחושה של סכנה, כיוון שהוא עלול להתפרש כפלישה לפרטיות שלך. לכן, כידוע, אדם שמשקר יפנה את מבטו – שלא ייחשף דרכן מה שבאמת קורה בתוכו. אולם דווקא בשל סיבות אלה קשר עין הוא חשוב כל כך. קשר עין מאפשר הבנה של המתרחש בתוך לבו של הזולת, לפיכך הוא הבסיס לאמפתיה והבנה הדדית, ומאפשר יצירת קשרים וידידות. העיניים הן ראי הנפש, וקשר עין מעשיר את היחסים האנושיים. לאור מה שאנו יודעים על החשיבות שלו, מפתיע לגלות עד כמה אנו ממעיטים להסתכל זה בעיני זה.

מחקר חדש, של חוקרים מאוניברסיטת מקגיל הקנדית, בחן את היקף השימוש בקשר עין. מחקר זה, שיצא בחודשים האחרונים, הצליח לבחון כמה אנחנו באמת מסתכלים בעיני הזולת – ומסתבר שזה קורה הרבה פחות מהמצופה. זוגות של משתתפים שלא הכירו לפני כן (גילאי 18-24), וניתנה להם משימת חשיבה משותפת, הביטו זה בפניו של זה רק 12% אחוז מהזמן. מפתיע עוד יותר היה שבמסגרת האינטראקציות האלה רק 3.5% (!) מהזמן הוקדש לקשר עין של ממש. רוב הזמן המשתתפים העדיפו להביט למקום אחר, וגם כשהביטו בפניו של הזולת – הם העדיפו את הפה ואת הפריפריה של העין, ולא את העין עצמה.

בשל החשיבות שמיוחסת למבטים הדדיים באינטראקציות אנושיות, וכוחם להעביר מסרים לא מילוליים, מחקר זה עלול להישמע מטריד. הוא התאפשר בזכות שיטות מעקב חדשניות וציוד מתוחכם יותר ממחקרים שקדמו לו, והוא פותח אפשרויות רבות לבחינה של קשר עין והגורמים להגברתו או הפחתתו, ולאינפורמציה הרבה שעוברת דרכו. ייתכן שהגורמים קשורים לרמת ההיכרות בין האנשים, לפערי המעמדות החברתיים שלהם, או אולי לתרבות הטכנולוגית שלתוכה הם גדלו. הדבר מטריד במיוחד כשחושבים על השפעתם של המסכים המקיפים אותנו בכל מקום על היכולת שלנו ליצור קשר עין. זמינותם של המסכים מפחיתה את כמות האינטראקציות האנושיות הפרונטליות בצורה משמעותית, ויש להניח שהיא גם גורמת לניוון ביכולתנו לספוג את האינפורמציה המובעת בעיניו של הזולת.

פני האדם, על פי תורת הקבלה, הם הגורם המתווך בין הגוף והנשמה. על פי רבי משה חיים לוצאטו, הגוף מצד עצמו הוא כלי־מת. הנשמה היא זו המפיחה בו רוח חיים, ומעניקה לו את חיוניותו. הנשמה מניעה את הגוף וכוחה מתגלה בכל איבריו, אבל המקום בו היא מופיעה באופן הבהיר ביותר הוא בתוך הזיו וההילה המקיפים את תווי הפנים ואת הבעותיהם:

"כי הנה מלבד הדמות של הגוף בתבניתו, ומלבד הנשמה שבו בצורה אשר לה, הנה יש דבר אחד נמצא מהתחברות שניהם - הוא זיו הפנים. ותראי שזהו המשתנה [=מה שמבדיל את] החי מן המת. ולא זו בלבד, כי אפילו השתנות ישוב הנשמה [=שינוי מצבה של הנשמה] בגוף מתראה בו. הלא תראי, החולה פניו רעות; ולא עוד, אלא שמחשבת הלב נראית בו, הלא תראי, פנים שוחקות, פנים זועפות, פנים מסבירות - כולם עדיהם המה של המחשבות הנסתרות בקירוב הלב. ואין הזיו הזה נמצא לא לנשמה בפני עצמה, כי הרי זיו של גוף הוא, ולא לגוף בפני עצמו, כי אין לגוף זיו זה בלא הנשמה; אבל הוא הדבר הנולד מחיבור הנשמה והגוף ביחד."

מבין כל איברי הפנים, העיניים, בפרט, הן חלק בעל חשיבות עליונה, החלק הסופג לתוכו את כל חוויותיו של האדם, "שבעין רשום כל העולם וכל אשר בו וכל אשר עושה נרשם המקום באותו מקום שבעין, טוב או רע." (הגאון מווילנא). העיניים הן "חלק זך ודק, מלא פליאות" בעל מעמד רוחני מיוחד. זו הסיבה, על פי חכם אחר, שהן כל כך נרתעות ממגע אצבעות־היד, שקשורות יותר ל"עולם החומר", "כי הם [העיניים] רוחניים, וכל חוץ מהם גשמי, ולזה ירעו וישחיתו בהם אפילו נגיעת העכור, כמו שיריע נגיעת יד באישון עין" (אור החיים). אף יחסו של האדם לזולת ולעולם מתגלה בעין – ייתכן והוא יביט החוצה עם 'עין רעה' או עם 'עין טובה', יפגין 'צרות עין' או ייתן 'בעין יפה'.

מפגש בין שני זוגות עיניים, הוא מפגש בין שתי נשמות, חיבור בין שתי מערכות עצבים שמקבלות גישה ישירה זו לזו. זהו כלי רב עוצמה ליצירת קשרים משמעותיים, ומסתבר, על פי המחקר שהצגנו, שאנחנו רחוקים מלמצות אותו.