האם בינה מלאכותית יכולה להתחרות בציורי חבצלות-המים של קלוד מונה?

אחד התחומים שהושפעו יותר מכל מהתפרצות הבינה המלאכותית לחיינו בשנים האחרונות הוא תחום האמנות. כאשר פקודה קצרה במחשב מצליחה לייצר בתוך כמה שניות תמונה מרהיבה, רבים שואלים את עצמם מה תפקידו של האמן כיום, ומה מקומה של היצירה האנושית.

אמנות היא תמיד משחק עדין בין שמירה על כללים נוקשים לבין התפרצות יצירתית של רוחו של האמן מבעד לאותם כללים. ניקח לדוגמא שני ילדים קטנים העמלים על יצירה. אחד יושב מול גיליון חלק, ולוקח טושים מכל הבא ליד, מותח קווים מפה לשם ומשם לפה, כאשר הכלל היחיד שמכתיב (בקושי) את גבולות היצירתיות שלו הוא לא לחרוג מגבולות הדף ולקשקש בטעות על השולחן. הילד השני, לעומתו, עובד בשקדנות על דף שבו קווי מתאר מקווקוים של ארנב המשחק בגינה. הוא מותח באיטיות קו בין הנקודות השונות על הדף, ואז ממלא בצבע את השרטוט שהתקבל. הילד הראשון, היצירתי וחסר הגבולות, יגיש לבסוף דף שנראה כמו קשקוש חסר דמיון, ואילו הילד השני יושיט יצירה שתסחט קריאות התפעלות מכל הדודות, שיהללו את הכישרון הצעיר.

מה עושה האמנות הפלסטית? היא חיקוי. היא מבקשת לצייר או לשרטט או לפסל משהו אחר, מציאות קיימת, להמחיז אותה בצורה. מבלי להיכנס לתיאוריה של האמנות, כלומר לשאלה איך נכון להציג את המציאות החיצונית, ניתן להסכים שאמנות מבקשת לחקות איזו תמונה חיצונית לה. גם האמנות המופשטת ביותר מתארת משהו אחר, גם אם הדבר הזה הוא עצם מופשט כמו צבע או אור.

לפיכך, אמנות חייבת כללים. האמן חייב לפעול לפי הוראות מסוימות, שנגזרות באופן ישיר מהדבר שאותו הוא מנסה לחקות. אם האמן רוצה לצייר עץ, הוא חייב לנסות ללכוד את העץ הזה, ועץ הוא דבר מוגדר. הצייר חייב למדוד ולשרטט, למתוח קו ולשער פרספקטיבה. רק כך הוא יוכל להעביר לגיליון שמולו את תדמית העץ שהוא קולט בחושיו.

מאידך, אמנות אינה רק חיקוי. יש בה גם פרשנות, שהיא למעשה אמירה של האמן על הדרך הראויה להציג את תמונת המציאות שהוא מנסה לחקות. שני ציירים יושבים מול אותו נוף, אותו עץ, וכל אחד מהם מצייר אותו בדרך אחרת לגמרי. אחד שם דגש על הפרטים הקטנים, על כל עלה ועלה, ואחד מנסה להעביר רושם כללי על ידי כתמי צבע מעורפלים. שני הציירים מנסים להעביר לדף את המחזה שמולם, אך לכל אחד מהם יש תפיסה שונה של התמונה, פרשנות שונה שלה.

הנקודה החשובה היא שהפרשנות היא שמכתיבה את המתודה, את הכללים לפיהם עובדים האמנים. הצייר הראשון, הקלאסי, ינסה להעתיק בדיוק רב ביותר את התמונה כפי שהיא נראית לעין. הצייר השני, האימפרסיוניסט, ינסה להעביר את הרושם הכללי, את החותם שמותיר הנוף על המתבונן, את האופן שבו הוא נצרב בזיכרונו. שני הציירים יקפידו על כללי הציור, אך לכל אחד מהם כללים משלו. הכללים השונים של האמנות מתקבלים אפוא דרך פילטר הפרשנות של האמן. האמן אינו נמדד רק ביכולתו לחקות את המציאות החיצונית, אלא גם ואולי בעיקר בפרשנות שהוא מעניק למציאות, ופרשנות זו היא שמכתיבה את הכללים.

מסיבה זו, אומרים המגנים על האמנות, בינה מלאכותית לא תוכל להתחרות אף פעם עם האמן. בינה מלאכותית לא תוכל להתחרות אף פעם עם האמן. בינה מלאכותית יכולה אולי ליצור העתק מדויק של המציאות. היא יכולה גם לחקות את הסגנון הייחודי של צייר מסוים או של זרם באמנות. אולם, היא לא יכולה להעניק פרשנות משלה. הבינה המלאכותית נענית לפקודות שניתנות לה באופן אוטומטי. היא אינה מערבת את הפרשנות האישית שלה ביצירה.

אולם, סליחה על משחק המילים,  זו אינה התמונה המלאה. הדרך שבה עובדים כל מחוללי התמונה מבוססי הבינה המלאכותית הוא על ידי המרה של פקודה מילולית לתמונה חזותית. המכונה מקבלת הוראות מילוליות ומוצאת את הדרך לתרגם אותן לתמונה. היא נדרשת אפוא לפרשנות. היא יוצקת פרשנות משלה למילים שניתנות לה, פרשנות חזותית. האדם שאומר למכונה: 'ציירי לי תמונה של חתול ובית', אינו יודע כיצד יראו החתול והבית, האם יהיה זה חתול בחלוק ומגפים היושב ליד האח, או חתול רעב המיילל מחוץ לחלון הבית הסגור. המכונה מפרשת את הפקודה המילולית באופן מסוים ומנפיקה תרגום חזותי שלה. המכונה עושה אפוא פעולה לא רחוקה מזו של האמן. שניהם עוסקים בפרשנות. האמן מפרש את התמונה שהוא רואה והמכונה את הפקודה המילולית שניתנת לה. 

ובכל זאת, זו השוואה שגויה. הפרשנות של המכונה אינה דומה לפרשנות של האמן, כיוון שאין בה ממד של כוונה, של לב. הפרשנות של האמן מתייחדת בכך שהאמן מכניס את עצמו לתוך התמונה, את הלב שלו. אנו מתעניינים במה שבלב האמן ולא ברמת ההתאמה האובייקטיבית בין הציור לבין המקור. האמן האימפרסיוניסטי קלוד מונה צייר שוב ושוב את אותם חבצלות מים, אך בכל פעם הוא לכד אותן באופן קצת שונה, וזה בדיוק מה שהופך ציורים אלו למיוחדים כל כך.  

כל זה לוקח אותנו אל פרשות השבוע שאנו קוראים בימים אלו, העוסקות בבניית המשכן וכליו. עשיית המשכן וכליו אינה דומה ליצירת אמנות רגילה, כיוון שהיוצר נדרש ליצור דבר שהמודל שלו אינו נמצא לפניו. עשיית המשכן וכליו אינה מחקה משהו שהאמן מכיר כבר והוא יוצק לתוכו את הפרשנות האישית שלו, אלא היא דומה יותר למה שמחולל התמונות מבוסס הבינה המלאכותית עושה: תרגום פקודות מילוליות לתמונה חזותית. לפיכך, את הכללים בעשיית המשכן לא קובע האמן אלא מי שמצווה על העשייה. התורה נותנת פקודות מפורטות של החומרים מהם יש לבנות את המשכן וכליו, של המידות שלהם ואפילו של דרך עשיתם. עם זאת, פעולת התרגום נותרת עדיין אצל האדם, והאדם אינו מכונה. הוא צריך לקחת את הפקודות המילוליות ולתרגם אותם לעשייה ממשית, ותרגום זה הוא פעולה ייחודית שלו ולא פעולה מוכנית ואוטומטית.

יכולת תרגום זה מכונה בתורה "חכמת לב": "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ." בעשיית המשכן הכללים ידועים מראש: המידות, החומרים, אופן העשייה. אולם, עדיין, כדי לתרגם את ההוראות המופשטות לתמונה ממשית נדרשת "חכמת לב", יכולת התרגום האישית של האדם, הלוקח את הפקודות המילוליות ויוצק לתוכם את הלב שלו. יכולת זו, גם בימינו אנו, הייתה ונותרה יכולת אנושית ייחודית, שמכונה אינה יכולה לרכוש.